המלחמה הגדולה
רוח קלילה חלפה על פני רוני בשעה שרצה אל החוף. עונת האביב הייתה בעיצומה: העצים פרחו, השמש זרחה, הפירות שפעו בפרדסים ובערבים הייתה רוח קלילה באוויר.
רוני נהנתה מהריצה וכשהגיעה לחוף החלה להתנשף. השמש כמעט שקעה באופק והים היה רגוע ונעים יחסית. “רוני?” נשמע קול לחש ממקום מסתור. “רן?” שאלה-לחשה רוני. “כן. איחרת בחצי דקה, פעם הבאה זריז יותר, עכשיו בואי!” רוני זינקה לעבר אחורי חנות הגלידות הקטנה, הוציאה מכיסה מפתח ופתחה בעזרתו את הדלת. היא הלכה לעבר ה’כניסה לעובדים’ ונכנסה פנימה – כאן לא היה צורך במפתח. היא התכופפה אל פתח האיוורור שבחדר, אחזה בתריסים בחוזקה והזיזה אותם הצידה בקלות. יחסית לילדה בת עשר וחצי היא הייתה חזקה מאוד. היא החליקה פנימה, דרך פתח האוורור, ונחתה באולם גדול כמו 20 בתים העומדים זה ליד זה.
על ספות -פאר ישבו חבריה: רן, גל, ליהי, ויליאם, בוב וקייטי. על כס מפואר ישב מנהיג החבורה, פטר. פטר הלם באגרופו על השולחן שלצידו כדי להשיג את תשומת הלב. “שבי, רוני” אמר בשלווה, רוני התיישבה ופטר התחיל לנאום: “חבריי היקרים, בוודאי שמעתם מתהילה ותומס על המלחמה ההולכת וקרבה ועל מצבנו, שאינו טוב, כי איננו מוכנים. גרייס וליאו דואגים לציוד, וגם אנחנו צריכים לעשות את המוטל עלינו”. דממה השתררה באולם, כולם היו מתוחים. “ובכן…” התחיל פטר לומר אך השתתק כי הבין שבעצם אין לו מה לומר כדי להרגיע את החבורה, כי הוא עצמו פחד.
לאחר כמה שניות, ליהי התחילה להשתעמם אז החליטה לעשות פרצופים מצחיקים שיפיגו את המתח. לאחר כמה פרצופים לא יכלו בני החבורה עוד להתאפק ופרצו בצחוק משחרר שהקל על כולם. “טוב”, אמר פטר בחיוך לאחר שהצחוק הסתיים, ” תודה לך ליהי”. והוא שלח אליה חיוך רחב. “המלחמה תתחיל מחר. יהיה עלינו להישאר קשובים להוראותיו של אבי. וכעת לאולמות השינה! ו… רוני, פעם הבאה תפתיעי אותי ותקדימי את כולם . מובן?” רוני הנהנה והסמיקה. לאחר שקלטה כי פטר קיבל את תשובתה מיהרה להסתלק .
למחרת, “היום זהו היום הגדול! תהיו מוכנים, תאכלו היטב, בקרוב המלחמה תהיה בעיצומה ולא תוכלו לאכול ולנוח יותר!” הרעים קולו של גלעד, אביו של פטר, מפקד הצבאות הזהובים. “הם לא יוכלו יותר לעמוד בפני כוחנו הרב וייעלמו מהעולם!” קולות הסכמה ועידוד נשמעו מכל עבר. קייטי זעה במקומה באי נוחות. המחשבה הראשונה שעלתה לקייטי לראש הייתה ‘פרנק!’, והיא רצה לכיוון הדלת ומיהרה לביתה.
באחוזה רחוקה בצפון הארץ, פרנק זע במקומו באי שקט, כשעומרי הכריז על מלחמה נגד הצבאות הזהובים. פרנק היה בצבאות הכסופים זמן רב מאוד, אך עוד לא פגש נחישות כזו, לצאת למלחמה ולנצח. הצבאות הזהובים בדרום הארץ והצבאות הכסופים שבצפון לא העזו להתקרב זה לזה יותר מדי, אך במשך שנים הצטבר כעס שהלך והתעצם, ועכשיו הם לא יכלו יותר להתאפק ופרצו במלחמה.
הצבאות הכסופים והזהובים נפגשו. המלחמה פרצה ועשרות אלפי לוחמים נהרגו וגופותיהם נשארו מוטלות בשדה הקרב. פרנק רץ קדימה. הוא היה חייב לפגוש את ליהי . הוא היה חייב . ליהי מיהרה לעבר הצבאות הכסופים, הורגת בחרבה כל חייל שנקרה בדרכה ואז היא ראתה אותו. “פרנק!” היא צהלה לעברו. הם חיבקו זה את זו ומיהרו לעבר השקיעה. מאז הם חיו באושר ועושר באחוזה ענקית בארץ רחוקה ולא נפרדו עוד לעולם.
