היה זה בבוקר בהיר, אוליביה נכנסה לכיתה כשהבנות היו באמצע עבודה. היא רצתה להתיישב במקומה אבל אז המורה ג’ני קראה לה: “אוליביה בואי רגע”. “אוליביה למה שוב איחרת?” אוליביה שתקה היא ידעה למה אבל לא רצתה לספר. בבקשה תפסיקי עם האיחורים אמרה המורה בטון ברור ושלחה את אוליביה למקומה.
עבר זמן מה, וכשהאיחורים של אוליביה לא פסקו, המורה כבר לא יכלה להעלים עין. בדרך כלל היא מבליגה , אבל היום היא לא יכלה להתאפק יותר והייתה חייבת לדעת מדוע אוליביה מאחרת. למחרת ביקשה ג’ני מהמורה של הכיתה המקבילה שתשמור על הבנות מכיוון שהיא מאחרת בשעה.
המורה קמה מוקדם ויצאה לכיוון הבית של אוליביה. היא נעמדה עם רכבה מול הכניסה. במשך דקות ארוכות חיכתה שאוליביה תצא מביתה לביה”ס אולם, למרבה הפתעתה אוליביה כבר הייתה מוכנה עם התלבושת והתיק כחצי שעה לפני תחילת הלימודים, אם כך חשבה בליבה מדוע היא מאחרת? הרי הדרך קצרה ואוליביה יכולה להגיע לביה”ס תוך דקות ספורות.
אוליביה החלה לצעוד במדרכה כשהמורה נוסעת אחריה באיטיות. לתדהמתה הרבה אוליביה הלכה בכיוון ההפוך מבית הספר. לאן אוליביה הולכת ?? חשבה המורה לעצמה הרי ביה”ס בכיוון הנגדי! אוליביה המשיכה לצעוד ולאחר כמה רחובות נכנסה לסמטה צרה. המורה ג’ני יצאה מהרכב ועקבה אחריה בשקט.
אוליביה החישה את צעדיה לכיוון בקתה קטנה, ראתה שאף אחד לא מסתכל נכנסה פנימה וסגרה את הדלת. המורה ג’ני הייתה בהלם: מה אוליביה עושה בתוך הבקתה הזאת, מה יש לה לחפש שם?. דקות ארוכות חיכתה המורה בסבלנות ולאחר המתנה יצאה אוליביה מהבקתה ובידיה אחזה ילדה קטנה, והחלה בצעדים מהירים לכיוון הרחוב שבו נמצא גן הילדים העירוני. ג’ני הסתכלה על אוליביה מהצד, בפה פעור והחליטה באותו רגע לעקוב אחרי אוליביה.
המורה עקבה אחרי אוליביה עד שהגיעו לגן העירוני. אוליביה שמה את הילדה בתוך הגן. והלכה מהר ככל שיכלה לבית הספר.
לאחר התלבטות קצרה החליטה המורה לחזור לבקתה בשביל לפענח את התעלומה המורה נגשה לבקתה, דפקה על הדלת. וקול חלש שאל מי שם, ” ג’ני, המורה של אוליביה ” ענתה, “היכנסי” ענה הקול החלש, המורה פתחה את הדלת וראתה אישה עם קביים מבשלת במטבח אבל מאוד מתקשה. “סלחי לי שאלה המורה, האם את מכירה את אוליביה?”, את מתכוונת למלאכית הקטנה שעוזרת לי כ”כ? ענתה האישה בשאלה ? כן בטח. מהיכן את מכירה אותה? שאלה המורה. “אם את כ”כ מעוניינת לשמוע שבי כאן, ואספר לך” ענתה האישה.
“קוראים לי מינדה ועברתי תאונת דרכים לפני כמה שנים. בעלי נהרג בתאונה והבת שלי שרי ניצלה בנס. הרגל שלי נפגעה קשה ומאז אני מאוד מתקשה ללכת, ואני בקושי יכולה לטפל בשרי. יום אחד כשחזרתי מהחנות עם שרי ושקיות אוכל בידי, שקית לימונים נפלה לי מהידיים. אוליביה ראתה אותי ועזרה לי לאסוף את הלימונים ואת שאר השקיות וליוותה כל הדרך הביתה, הודיתי לה מאוד והיא ראתה שאני כ”כ שמחה והחלה להגיע כל יום וגם עוזרת לי בבישולים… המורה ג’ני מאוד התרגשה. “אבל למה את שאלת בכלל על אוליביה?” “בגלל שהיא מאחרת לכיתה כל בוקר”.
“וואו לא ידעתי, אני מצטערת” עכשיו כשאני יודעת מה הסיבה אני לא כועסת עליה,
טוב אני צריכה לחזור לכיתתי תודה רבה לך”. בבקשה ותודה לך” אמרה האישה. המורה חזרה לכיתה, חיבקה חזק את אוליביה ואמרה לה כמה היא גאה בה.
