בבוקר כשאימא העירה אותי לבית הספר היא סיפרה לי שמיד לאחרי בית הספר אלך לסבא וסבתא, מיד קמתי, קפצתי והתארגנתי בניתורים וקריאות הידד. כבר חיכיתי שיום הלימודים יגמר, ששוב אריח את העוגיות של סבתא שנאפו רק בשבילי. את סבא מזייף עם הרדיו. ואת ארון המכתבים, ארון המכתבים שבו נמצאים בסלסילות וערמות כל המכתבים של סבא וסבתא מחשבון חשמל ועד מכתבי אהבה כשהיו צעירים, קיוויתי שסוף סוף אוכל לפתוח את המעטפה המוזהבת של אמא בהיותה ילדה, הזו שסבתא תמיד לוקחת לי ברגע שאני מוציאה אותה מן הסלסילה המיוחדת. אבל כשהגעתי לסבא וסבתא אימא ניגשה לארון המכתבים ולקחה אותה משם.
תהיתי, למה שאימא תיקח את המעטפה, הרי היא מאוד ישנה? כששאלתי את אימא היא אמרה שהיא רק רוצה להציץ, אך מהר מאוד עזבה כשמעטפה בידיה.
מייד רצתי וקראתי “אמרת שרק תציצי! ובכלל למה אתם מסתירים את מה שיש בפנים?, אני גם רוצה לראות!” אימא הרהרה מספר שניות בהן היה שקט מוחלט, נאנחה, הושיטה לי את המכתב ואמרה “תזכרי שאת ביקשת”.
בידיים רועדות פתחתי בפעם הראשונה את המעטפה שחיכיתי לפתוח כל כך הרבה זמן, לרגע קט חלפה בראשי המחשבה לא לפתוח אולי זה מסוכן, הרי אמא אמרה… אבל ניערתי אותה מעלי ופתחתי, פתאום נשאבתי במערבולת קטנה ונעימה לחדר קטן עם אישה מאירת פנים שניגשה אלי בחיוך חמים ושאלה “את תלמידה חדשה?”
מה??? אימא הסתירה ממני אישה נחמדה כזו? תהיתי בשקט,
“כן,” עניתי לאישה “מי את?”
“אוווו, תלמידה מצטיינת” צחקה האישה “אני נחמה, נחמה ליבוביץ’. וזה בית הספר שלי.”
בית ספר?! לא הבנתי.
בואי, אביא אותך לכיתת בני גילך, ובסוף היום תחזרי הביתה, הבי לי המכתב בבקשה”
קטעה נחמה את הרהורי. נתתי לה את המכתב והחלתי לצעוד אחריה.
בהתחלה היא לימדה תנ”ך לאחר מכן, פרשת שבוע ואז הפטרה ושוב פעם תנ”ך ושוב פעם תורה…
האמת היה מעניין, אבל אז הגיע הערב, הערב!
נזכרתי איך הגעתי למקום הזה ולא ידעתי מה לעשות. אבל אז הגיעה נחמה ושאלה “למה את מוטרדת יקירתי?” נאנחתי וסיפרתי לה הכל, הרגשתי שאפשר לבטוח בה, בסוף היא הביטה בעניי, כמו אימא, ואמרה לי “לא קרה דבר, תיגשי לאימך, סבך וסבתך ובקשי מהם סליחה, ספרי להם כמה נהנית, אני מכירה את אימך היא תבין, היא אוהבת אותך!”
החלטתי להקשיב לה, נשמתי עמוק ולקחתי את המכתב, נכנסתי לתוך קרן האור, והגעתי לחדר המדרגות של סבא וסבתא, ראיתי את אמא, חיבקתי אותה ושאלתי “כמה זמן עבר?” ואמא ענתה “הזמן לא עבר, הוא מחכה למי שלומד תורה.” וחיבקה אותי בחזרה.
נכנסנו לבית של סבא וסבתא, שתינו, כולנו שוקו חם עם עוגת שוקולד מושלמת של סבתא. סיפרתי להם הכל וכמה נהניתי ובסוף לא שכחתי לומר סליחה. וכולנו התחבקנו.
בפעמים הבאות תמיד הייתי באה לסבא וסבתא והמכתב היה מונח על השולחן, סבתא הייתה מחייכת, וסבא היה מחייך כי שמע שיר חדש וחיכה כבר לשיר אותו (ולזייף ). ואני הייתי נכנסת למכתב ולומדת את המקצוע החביב עלי מאז הפעם הראשונה שנכנסתי: תנ”ך
