בעיר רחוקה שבמרוקו, ישב ילד קטן בן שבע ליד סבו הרב. לילד קראו יוסף, והוא הקשיב לכל מילה שסבו אמר. מסביבם, בבית הישן, היה ריח של תבשילי שבת שאמא של יוסף הכינה במטבח.
“יוסף שלי,” לחש הסבא ליוסף “יום אחד תהיה רב גדול. חשוב שתזכור תמיד – רב אמיתי לא רק לומד תורה בספרים. הוא גם אוהב כל יהודי, דואג לכולם, ושומר על המסורת היהודית שעוברת מדור לדור
יוסף הביט בעיני סבו ושאל: “סבא, איך אדע מי צריך עזרה?”
“הלב שלך ידע,” חייך הסבא. “כשאתה אוהב באמת, אתה רואה את הצורך של האחר.”
מאותו יום, יוסף החליט שילמד כל יום ויום, וישמור את המסורת של המשפחה שלו כמו אדם ששומר על אוצר יקר.
עברו שנים, ויוסף גדל להיות תלמיד חכם. כל בוקר הוא היה קם מוקדם. פותח את ספרי התורה, ולומד ברצינות רבה. יוסף תמיד זכר את דברי סבו. אנשים הגיעו אליו לקבל עצות ותשובות הלכתיות, והוא תמיד קיבל כל אחד בסבר פנים יפות. אבל היה לו חלום אחד גדול, חלום שליווה אותו מילדות – להגיע לארץ ישראל, הארץ שעליה למד בכל הספרים.
אחרי שנים כשיוסף כבר היה רב מכובד, הוא עלה לישראל עם משפחתו. כשהמטוס נחת בשדה התעופה, הוא נישק את אדמת ארץ ישראל. דמעות זלגו מעיניו מרוב התרגשות. “זו הארץ שלנו,” הוא אמר לילדיו בקול רועד, “כאן חיו אבותינו, וכאן נבנה את העתיד שלנו ונקים משפחות לעם ישראל”.
הרב משאש התגורר בירושלים והקים ישיבה. אבל זו לא הייתה ישיבה רגילה. כל יהודי שהגיע – עשיר או עני, חכם או פשוט – קיבל חיבוק וחיוך. הרב זכר את דברי סבו: לאהוב כל יהודי.
יום אחד הגיעה אליו אישה זקנה ממרוקו. פניה היו עצובות, והיא בכתה.
“רבי הבן שלי נשאר במרוקו. הוא לא רוצה לשמור מסורת. הוא אומר שזה מיושן. אני מפחדת שהוא שוכח מי הוא, מאיפה הוא בא, ומה הערכים של המשפחה שלנו.”
הרב משאש ישב איתה. הוא הקשיב לה בסבלנות, והגיש לה כוס תה חם. אחר כך הוא כתב מכתב לבן שלה, מכתב מלא אהבה ולא ביקורת או כעס. הוא הסביר לו, במילים פשוטות ומהלב, כמה חשוב לשמור על המסורת של המשפחה, על השבתות והחגים שחגגו בבית, על התפילות שאבא שלו התפלל.
“המסורת שלנו,” כתב הרב, “היא כמו חוט שמחבר אותנו אחד לשני. כל פעם שאתה מדליק נר שבת, אתה ממשיך את האור שסבא שלך הדליק במרוקו.”
אחרי חודשיים, הבן הגיע לארץ ישראל. הוא בא ישר לרב משאש, אפילו לפני שהלך לפגוש את אמו.
“רבי, המכתב שלך שינה לי את החיים. קראתי אותו פעם אחרי פעם. הבנתי שאני חלק ממשהו גדול וחשוב – מעם גדול, ממסורת יפה, ממשפחה שהולכת אלפי שנים ומסיפור אחד גדול. אני רוצה לחזור לשורשים שלי.”
הרב משאש חייך. זו היתה ההנאה שלו. לראות יהודי שחוזר לשורשים שלו.
בשנים הבאות, הרב משאש המשיך ללמד תורה, לאהוב את הארץ, לטייל בה, ולהיות נעים וסובלני לכל יהודי שפנה אליו. הוא זכר תמיד את המילים של סבו האהוב, והעביר אותן הלאה לכל התלמידים שבאו ללמוד ממנו.
בכל שבת, הרב היה מספר לילדיו סיפורים מרתקים על המסורת של היהודים ממרוקו, על אהבת ארץ ישראל, על איך כל יהודי הוא אח שלנו ואנחנו אחראים זה על זה, ועל ערך המשפחה שהיא הדבר הכי חשוב בעולם. והמשפחה שלנו היא כל עם ישראל.
