פעם אחת, הייתה ילדה שקרו לה תמר. תמר הייתה בת חמש. לתמר היו אחים תאומים בני שבע, רן ודן.
תמר לא הייתה כמו ילדים אחרים. היא נולדה שונה, אחרת. תמר הייתה נמוכת קומה, וזה לא היה לה
פשוט. היו צוחקים עליה, אבל היא ידעה להתגבר. תמר והמשפחה שלה היו גרים בעיירה קטנה בצרפת,
שכאן בעצם מתחיל כל הסיפור.
זה היה בקיץ אחד, חם ונעים. אמא של תמר קראה לתמר רן ודן לבוא לסלון.
“אוף,” אמרה תמר, היא הייתה באמצע לצייר. לצייר היה מאוד מרגיע אותה. היא ירדה לסלון עם כולם,
ואז אמא שלה התחילה לדבר וסיפרה להם שבסוף הקיץ הם עוברים לישראל. “אבל למה?” שאלה תמר.
היא ידעה שלה ספציפית, המעבר יהיה הכי קשה מכולם. הילדים לא יכירו אותה, לא יבינו למה היא
כזאת נמוכה, ואולי גם יתעללו בה. אבל אין לה ברירה, היא ידעה שהיא תצטרך להתגבר.
כעבור כמה שבועות, הם כבר היו בארץ. בבוקר אחד, אמא של תמר העירה אותה מוקדם. “את צריכה
לקום בזמן לבית ספר”. תמר קמה והתארגנה מהר. היא הייתה בלחץ. היא הגיעה לכיתה )קצת באיחור(.
ברגע שהיא נכנסה, כל הראשים הסתובבו אליה )זה היה לה לא נעים(. אחד מהילדים אפילו שאל, “את
לא אמורה להיות במעון?” וכל הילדים צחקו, אבל זה לא הפתיעה אותה- היא כבר הייתה רגילה לזה.
יום אחד בהפסקה, הבנות מכיתה ו’ ניגשו אל תמר. הם היו הרבה יותר גדולות ממנה, וזה הפחיד אותה.
הן ניגשו אליה והרימו אותה כמו תינוקת. היא ממש לא אהבה את זה. ואפילו כשהיא אמרה “די!
תפסיקו,” הן התעלמו. ככה, כל הזמן, הן כל יום החזיקו אותה.
יום אחד, בסוף היום, כשתמר יצאה מבית הספר, הגיעו שני ילדים מבית ספר אחר כדי לראות את תמר.
אחד מהילדים אמר, “הנה הגמדה,” וזרק עליה אבן. ואז הילד השני אמר, “עכשיו תורי,” וגם הוא זרק
עליה אבן. תמר רצה לאוטו ואמרה לאמא שלה את מה שקרה, ובסוף אמרה, “אמא אני לא רוצה ללכת
יותר לבית ספר!”
“מה פתאום!” אמרה אמא שלה. ”זה הבעיה של הילדים האלה, לא שלך. הם אמורים לא לרצות לבוא
לבית הספר, הם אמורים להתבייש.
ביום הבא, תמר נכנסה לכיתה עם חיוך גדול, אף אחד לא הבין. אחת הילדות שאלה, “למה את כל כך
שמחה, הודיעו לך שמגדלים אותך?” כל מי שהיה בכיתה צחק )כמובן שהמורה עדיין לא הגיעה(.
“לא,” אמרה תמר. “אני שמחה בגלל שאני יודעת שלא משנה מה תעשו או תגידו, בסופו של דבר, זה
הבעיה שלכם”. ככה היא גם אמרה לבנות מכיתה ו’, והיא די בטוחה שהם לקחו את המילים האלה ללב.
– כעבור 30 שנה –
כעבור 30 שנה היה מפגש- מפגש של כל האנשים שהיו בכיתה של תמר. המפגש נועד כדי שכולם יכירו
את המשפחות של חברים לשהם. לתמר היה בן, בת, ובעל בשם אליהו. תמר הסתובבה עם המשפחה
שלה, ופתאום היא ראתה את הילד שאמר ביום הראשון שלה שהיא הייתה אמורה להיות במעון. היא
אמרה לו “שלום”, ואז הם התחילו לדבר.
תמר הזכירה לו את מה שהוא אמר לה, והוא כל כך הצטער והיה נבוך. ואז, הגיעו עוד אנשים מהילדות
של תמר, ונזכרו באיך שהם התנהגו, והתחילו לבקש סליחה אחד אחד. אפילו החליפו מספרי טלפונים,
והם נהיו לחברים.
