“אוף” צעקתי וטרקתי את דלת הכיתה. באותו זמן שנאתי את שמואל כל כך.
שמואל תלמיד בכיתתי וגם הילד שהכי שנאתי בכיתה. בלילה נזכרתי במריבה שהיתה
לנו בבי”ס ורציתי להחזיר לו.
כל הלילה חיפשתי דרכים לצחוק על שמואל ופתאום מצאתי! בבוקר רצתי לכיתה לספר
לחברים. צעקתי וצחקתי על שמואל. כולם צחקו וכל היום הוא רק עמד בפינה ובכה.
למחרת רציתי לעשות כמעשה אתמול, אך להפתעתי הוא לא הגיע לבית הספר.
גם למחרת… לאחר חודש ששמואל לא הגיע לבית הספר, המחנך אמר “יש לי משהו
לא נעים לספר לכם… שמואל חברינו לכיתה חולה סרטן” נבהלתי כי ידעתי שלשמואל
יש רק אמא. אביו מת מסרטן. פתאום כל הכעס שלי עליו נמוג ודאגתי לשלומו של
שמואל. צעקתי “חיבים לעשות משהו”.
“אבל מה נעשה?” שאל המורה “הניתוח להצלת חייו עולה עשרות אלפי שקלים
ולמשפחה אין את הכסף כך שאי אפשר לערוך את הניתוח”. מיד החלטתי לעשות מעשה.
בבית הכנתי במחשב אתר לאיסוף תרומות. אחרי כחודשיים השגתי בקושי אלפיים
שקלים. אחרי שנה שלא שמעתי על שמואל, פנה אלי המחנך ואמר לי “יוני תפתח את
האתר”. פתחתי את האתר ונדהמתי, כל הכסף הדרוש לניתוח, הושלם!. שמואל עבר
את הניתוח בהצלחה והחלים.
אחרי חודש שמואל סוף סוף חזר לבית הספר ובידו הפתעה. הוא ניגש אלי ונתן לי
חפיסת שוקולד. התכוננתי לפתוח. חשבתי שניה ואז החזרתי לו “זאת הסליחה שלי”.
התחרטתי על כך שהעלבתי את שמואל. נזכרתי במשנה שלמדתי ממסכת אבות”
“כל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא”.
