” די, למה דחפת אותי לרצפה?”
“תינוקת בכיינית”. נעמי היא ילדה שלומדת בבית הספר האייל בגבעתיים היא ילדה בלי חברות. ולמה אין לה חברות? תכף תגלו .
נעמי היא ילדה נורא ביישנית, אבל היא נבונה ומוכשרת בלימודים. ובגלל שהיא מוכשרת בלימודים אז הציונים שלה הכי גבוהים בכיתה, וכל בנות הכיתה מקנאות בה ,ולכן החליטו לעשות עליה חרם. ובחרם הם משפילות ראשה ומלגלגות עליה ונותנות לה מכות .היא עצובה ומתוסכלת בגלל זה.
ביום הולדת שלה ישבה לבד בודדה, עצמה את עיניה חזק וביקשה: “הלוואי שתהיה לי לפחות חברה אחת “, ונשפה על נר יום ההולדת. יום למחרת המורה רצתה לעשות שיעור מקהלה בכיתה ובחרה סולנית. את מי? בטח שלא נעמי נבחרה. כי היא ילדה ביישנית. אך למרות שהיא ביישנית היא רצתה להיות סולנית כמו כולן ,אבל המורה בחרה את שקד שהיא “מלכת הכיתה” כמו שאומרים .והיא היתה שהתחילה את החרם על נעמי ,אבל המורה לא ידעה את זה .
לפני שהמורה הספיקה להודיע מתי השיעור יהיה ובאיזה יום,נשמע צלצול להפסקה.
בהפסקה שקד באה לנעמי ואמרה לה “את עכשו הולכת למורה ואומרת לה שאת לא רוצה להשתתף בשיעור מקהלה, ואם לא תעשי את מה שאמרתי לך, תסתבכי איתי!”
לנעמי לא הייתה בררה היא הלכה למורה ואמרה לה שהיא לא רוצה להיות בשיעור מקהלה, המורה התעקשה שנעמי תשתתף ונעומי אמרה לה שהיא באמת לא מעוניינת להשתתף.
למורה לא הייתה ברירה והסכימה, אבל היא שאלה את נעמי “מה תעשי משיעור?” “אני אהיה מחוץ לכיתה. אני אצייר, אני אעסיק את עצמי. אין לך מה לדאוג” “בטוח” אמרה המורה ” כן אין לך מה לדאוג”.
והנה הגיע שיעור מקהלה נעמי נשארה בחוץ. השיעור כמעט התחיל והמורה הודיעה לכיתה שמצטרפת תלמידה חדשה לכיתה וקראה לה להיכנס .היא נכנסה לכיתהו התחילה להציג את עצמה ” שלום ,שמי מעיין. אני בת 12 והתחביבים של לצייר ולשחק שחמט ועברתי לגור בגבעתיים”. “יפה”, אמרה המורה ושאלה אותה אם היא מעדיפה להכיר את בית הספר או להשאר בשיעור היא העדיפה לצאת להכיר את בית הספר. “טוב, יש תלמידה בחוץ. את תראי אותה,היא תוכל לעזור לך..” היא יצאה וראתה מרחוק מישהי יושבת ליד הספרייה.
מעיין הלכה אליה ושאלה אותה אם היא בכיתה ו והיא ענתה כן שאלה אותה “אם היא יכולה לעזור לי להכיר את בית הספר?” ושאלה עוד שאלות לגביה וענתה על השאלות והסכימה להכיר לה את בית הספר.
תוך כדי הסיור, נעמי סיפרה לה על החרם ועל מה שהיא עוברת והיה למעיין קשה לשמוע זו.
היא עודדה אותה ואמרה לה שהכל יסתדר .
אחר הצהרים נעמי ומעיין נפגשו בפארק והם צחקקו ושחקו שחמט וגם מעיין אמרה לנעמי שיש לה פתרון בעניין החרם, ונעמי שאלה “מה?” ומעיין אמרה לה “חכי ותראי “.
עברו כמה ימים ומעיין שכנעה לאט לאט את הכיתה שיבקשו סליחה מנעמי או שיכתבו לה מכתב סליחה , ובאמת זה עבד. הכיתה התחילה לדבר על החרם בהפסקות שאולי הגיע הזמן להפסיק ולבקש סליחה. אז כל הכיתה הלכה לבקש את סליחתה של נעמי ,אפילו שקד. על שהם גרמו לה צער ועלבון. ונעמי לא ידעה מה לעשות: לומר להם שאני סולחת? לומר להם שאני צריכה לחשוב על זה ?או בכלל לומר להם שאני לא מקבלת את הסליחה שלהן?
ובסוף קיבלה נעמי את ההחלטה ואמרה להם “אני סולחת לכן” כל הכיתה שמחה גם נעמי ובמיוחד מעיין.
