המורה שלא אשכח

המורה שלא אשכח   שירה לידני

השמש של סוף הקיץ הכתה בחלון החדר, אבל אני הייתי עסוקה בתכנון אסטרטגי. “סול, תקשיבי,” אמרתי לחברתי בטלפון, “אנחנו יושבות בסוף. הכי בסוף. אם נשב מקדימה, המורה החדשה תנשום לנו על הצוואר ותשמע כל מילה. אם נשב באמצע, זה המקום שהן תמיד נועצות בו מבטים כשהן מחפשות את מי להאשים”. תמיד הייתי כזו – ילדה חריפה, דעתנית, בולטת בחברה ובעיקר לא מאמינה במורים. מבחינתי, מורים היו רק “חופרים וצועקים”. אחרי המורות אליזבת ורות, שהיו צעקניות וקשוחות, פיתחתי שריון עבה של חוצפה. חלמתי על מורה שתצחק ותזרום איתי, ולא תהיה עם פרצוף חמוץ כל היום.

ביום הראשון של כיתה ד’, ישבנו בפינת הכיתה, מחכות למורה החדשה שהגיעה בכלל מעיר אחרת. הצלצול נשמע, עברו עשר דקות, ואורית עדיין לא הגיעה. הכיתה כבר רעשה וחגגה. שיראל רצה לחדר המורים לבדוק מה קורה, וכשהיא חזרה בריצה ובישרה שהמחנכת בדרך, צעקתי בקול: “נו, היא יפה או מכוערת?” כולם צחקו, אבל אז הדלת נפתחה לרווחה. אישה בעלת פנים רציניות וקשוחות נכנסה פנימה. השקט השתרר מיד. רכנתי לעבר סול ולחשתי: “וואי וואי, זאתי נראית לי קשוחה רצח. עוד אחת שבאה לחפור.”

אורית נעמדה מול הכיתה ומבטה ננעל בדיוק עליי. “בוקר טוב, מה שמך בבקשה?”, “אמילי” עניתי. “אצלי בכיתה לא מדברים כשאני נכנסת,” היא אמרה בקול שקט אך חותך. גלגלתי עיניים בדרמטיות. “לא דיברתי, יואו, מה את רוצה?!” הטחתי בה בחוצפה. הכיתה עצרה את נשימתה, מחכה לפיצוץ, אבל אורית לא ענתה. היא פשוט ידעה איך להתנהל עם תלמידים. היא הביטה בי בשלווה מוזרה והמשיכה בשיעור, והשתיקה שלה בלבלה אותי יותר מכל צעקה שאי פעם חטפתי.

בשיעור השני ישבנו במעגל הכרויות. מצאתי את עצמי יושבת ממש לידה, בין סול לבין המורה שבאותו רגע לא סבלתי. “אני אורית,” היא פתחה וסיפרה על עצמה בלב גלוי . “אני אוהבת לעשות ספורט במים,” אמרה בחיוך. היא פנתה אליי: “תורך, את הראשונה.” רציתי לעצבן או אולי פשוט לא ידעתי מה לומר, אז שלפתי את הדבר הראשון שקפץ לי לראש: “אני אמילי, והתחביב שלי הוא… ספורט בבריכה.” אורית לא כעסה, היא רק חייכה חיוך אמיתי. “ספורט בבריכה? זה בדיוק כמוני. אולי אנחנו דומות יותר משחשבת.” באותו הרגע, השריון שלי נסדק. פתאום ראיתי מולי בן אדם דומה לי, לא סתם מורה קשוחה.

החיבור היה מהיר. הפכנו לצוות, עשינו צחוקים יחד וכל הכיתה פשוט פרחה איתה. אבל אז, אחרי כמה חודשים, נתבשרנו בבשורה שלי הייתה מעט מרה: “אני בהריון ובקרוב יחליפו לכם מורה.” אמרה אורית. הלב שלי צנח. עד שמצאתי מורה שאני באמת אוהבת, היא עוזבת? חשתי שעולמי חרב עלי, חשבתי שהגעתי למנוחה והנחלה ופתאום היא קמה והולכת. אורית הגיעה לבקר מדי פעם, אבל כשילדה היא נעלמה לתקופה ארוכה והכיתה קרסה לאט לאט לתוך הבלגן.

היום אני כבר בכיתה ה’. אורית כבר לא המחנכת שלי, אבל משהו בלב לא השתנה. בכל בוקר, לפני שהשיעור הראשון מתחיל, אני רצה במסדרון לחפש אותה. “אורית!” אני קוראת, והיא מסתובבת אליי עם פנים מאירות. “בוקר טוב, אמילי!” היא עונה, ואני נותנת לה חיבוק חזק, כזה שאומר הכל בלי מילים. זה מראה כמה המורה הזו משמעותית עבורי. אולי פעם הייתי הילדה החצופה מהשורה האחרונה שלא האמינה באף אחד, אבל אורית לימדה אותי את השיעור הכי חשוב: יש אנשים שרואים לך את הלב גם כשאת מנסה להסתיר אותו מאחורי מילים חריפות. ואותה – אני לא אשכח לעולם.

שם המגישה: שירה לידני.

כיתה: ה’.

ביה”ס : ” כנפי אבירים”, יבנה.

מייל ביה”ס: [email protected]                

רכזת : בלהה מיתר שנקי 050-4128109.