המבחנים נעלמים/ שולמית זיסלמן
חודש ינואר בא ובינתיים הכל נראה רגיל נועה ואיתי הם שני ילדים חביבים. איתי תמיד מתחכם והוא כל הזמן עושה מתיחות. לדוגמה: פעם אחת איתי הוריד אפליקציה אצלו בטלפון והאפליקציה השמיעה צלצול מוזר, אבל לא סתם עוד צלצול מהטלפון, היה צריך לקנות מן מכשיר קטן שהיה צריך לשים אותו על הקיר. כל השיעור היה צלצולים. זה היה נורא. נועה היא ילדה חכמה, טובה, מתנהגת יפה, היא לא מקבלת פחות ממאה ואף פעם לא הייתה בחדר המנהל. ב-2 בינואר בכיתה ה’3 היה יום רגיל, עוד שיעור חשבון עם המורה גאיה. “זה חמש עשרה המורה” ענה עומר, הוא היה התלמיד היחיד שאוהב כדורגל ברמה מוגזמת. “מה פתאום חמש עשרה עומר? אני שאלתי אותך כמה זה שליש כפול חמש לא שאלתי אותך כמה זה שלוש כפול חמש!” אמרה המורה גאיה. היא הייתה המורה לא אהובה על תלמידים רבים. ” עכשיו הבנתי,” אמר עומר. “סתיו חלקי בבקשה את המבחנים בחשבון.” אמרה המורה תוך כדי היא לגמה מהקפה שלה. “למה אני?” שאלה סתיו, היא שנאה לחלק דפים או מבחנים. “כי ככה אני אמרתי!” צעקה המורה ולגמה עוד מהקפה שלה. “אוף” אמרה סתיו והתחילה לחלק את המבחנים. “יש קיבלתי מאה! לוזרים כולם רק אני מלכת העולם” אמרה אורנה, היא בדרך כלל מקבלת שישים וארבע. “גם אני קיבלתי מאה לא רק את!” ענה עידו בכעס, הוא תמיד התעצבן על הכל. “תפסיקו לצעוק!” צעקה המורה והמשיכה ללמד. “כמה את קיבלת?” שאל איתי את נועה בלחש. “מאה כרגיל,” לחשה נועה. “כיף לך קיבלתי שבעים.” ענה איתי מבואס. אחרי רבע שעה נעלם המבחן של סתיו. “מי לקח את המבחן שלי!” צעקה סתיו. “פעם הראשונה בחיים שלי שקיבלתי מאה בחשבון ואז אתם גונבים לי את המבחן!” צעקה שוב סתיו “שקט בכיתה!” אמרה המורה. “איפה המבחן שלי?” שאלה אורנה “ואיפה המבחן שלי?” שאל עידו “ואיפה המבחן שלי?” שאלה נועה, לפתע היא שמה לב שפתאום המבחן שלה נעלם. “שקט כולם!” אמרה המורה. “גם המבחן שלי נעלם איזה כיף,” אמר איתי “לאף אחד אין הוכחה להורים שלי שקיבלתי שבעים”. אחרי השיעור כולם היו המומים מי גנב את המבחנים? “איזה כיף נגנבו המבחנים” אמר איתי בפעם המאה. אחרי השיעור היה שיעור אנגלית וגם באותו השיעור נגנבו המבחנים. ואז הייתה הפסקה. רב הכיתה הייתה עצובה בגלל המבחנים חוץ מאיתי. לפתע הגיע המנהל “איתי ונועה, גשו אל משרדי!” אמר המנהל “לא עשיתי שום מתיחה הפעם” אמר איתי, הוא היה רגיל ללכת לחדר המנהל. “למה אני צריכה ללכת לחדר המנהל? לא עשיתי כלום” אמרה נועה שהייתה מופתעת, אף פעם לא קראו לה לחדר המנהל. “בואו עכשיו זו פקודה!” אמר המנהל בכעס. נועה הכירה אחרת את המנהל כי הוא אף פעם לא כעס אליה, אבל איתי היה רגיל ליחס הזה. נועה ואיתי קמו מהכסאות והלכו עם המנהל. “איזה פחד” לחשה נועה. “הגענו” אמר המנהל ונכנס למשרד. “שבו ילדים” אמר המנהל והתיישב על כיסא נעים, נוח, גדול ואיתי ונועה ישבו על כסאות עלובים שהם כאן מהקמת המדינה. “אני קראתי לכם לא כי איתי החליף שוב את השלט שירותי בנות בשלט שירותי בנים. אני קראתי לכם כי אני צריך שתעזרו לי” אמר המנהל “במה?” שאלה נועה שנרגעה והבינה שהיא לא מקבלת עונש. “אני נותן לכם משימה מאוד חשובה” אמר המנהל, “במה?” שאל איתי “שמתם לב שנעלמים מבחנים כל הזמן?” אמר המנהל “כן, זה קרה לנו בשיעור הקודם וגם בשיעור לפני השיעור הקודם” ענתה נועה. ” אז אני נותן משימה מאוד חשובה, לדעת מי גונב את המבחנים” אמר המנהל. “מגניב עכשיו אנחנו בלשים” אמר איתי בהתלהבות “לא הייתי נסחפת” אמרה נועה “אני צריך שתוך שבוע יהיו לכם תשובות” אמר המנהל. “אתם לא יכולים לבדוק במצלמות אבטחה?” שאלה נועה “כן, אבל אין מצלמות אבטחה בכיתות אז זאת בעיה” ענה המנהל. “המנהל, למה אנחנו נבחרנו לעשות את המשימה הזאת?” שאלה נועה “את ילדה מאוד חכמה נועה, את תוכלי תוך יום לפתור את התעלומה” ענה המנהל “מה שנכון נכון, “אמרה נועה בגאווה “ולמה אני נבחרתי?” שאל איתי. המנהל לא ידע מה לענות ואז הוא אמר “הכי טוב לעבוד בזוגות ועכשיו לכו לכיתה יש לכם שבוע” אמר המנהל. אחרי כמה דקות נועה ואיתי הגיעו לכיתה. “אז מי נראה לך חשוד או חשודה?” שאלה נועה את איתי “אולי סתיו?” שאל איתי “יכול להיות שהיא אמרה שהמבחן נעלם ואז כולם באו אליה ואז הייתה לה שותפה שגנבה את שאר המבחנים, איתי, אתה גאון” אמרה נועה “אבל לא כמוני” הוסיפה נועה. “נכון, אבל זה בכל בית הספר” אמר איתי מבואס “נכון, אבל אולי זאת קבוצה של תלמידים בבית ספר שחשבו ביחד לגנוב מבחנים מכולם וסתיו אחת מהם” אמרה נועה “יכול להיות, אבל צריך הוכחות אי אפשר להאשים סתם” אמר איתי “אולי נראיין כיתות אחרות כדי לדעת מה קרה ואז נתחיל לחקור?” שאלה נועה “אוקיי, אז מחר מתחילים בהפסקה הראשונה?” שאל איתי “מחר בהפסקה” ענתה נועה. “מה אתם עושים?” שאלה סתיו “כלום” ענתה נועה “זאת משימה שהמנהל נתן לנו” אמר איתי “איזו משימה?” ששאלה סתיו “זה סוד, אבל זה קשור ל…” ענה איתי, אבל נועה קטעה אותו “ללימודים זה קשור ללימודים” “אוקיי הלכתי” ענתה סתיו והלכה. נגמר היום ועכשיו שלוש בינואר בכיתה ה’3. עוד חמש דקות נגמר שיעור מדעים כולם מחכים להפסקה. “וכמובן שיעורי בית עמוד חמישים עד עמוד חמישים וארבע” אמרה המורה ענת למדעים היא הייתה המורה האהובה על נועה, אבל היא נותנת מלא שיעורי בית. “ובחוברת השנייה מעמוד ארבעים ושתיים עד עמוד חמישים וחמש” אמרה המורה ענת. “דינג דינג דינג” נשמע צלצול ישר להפסקה הראשונה. איתי ונועה ישר רצו למבואה למקום הפגישה שלהם. “עם איזו כיתה נתחיל לראיין?” שאל איתי “אולי נתחיל מהכיתה ג’2?” שאלה נועה “אוקיי” ענה איתי. אחרי חמש דקות נועה ואיתי הגיעו למבואת ג’ והנה מולם כיתה ג’2. המורה הייתה בסוף סיפור ושחררה את כולם להפסקה. “רגע” אמר איתי מהר. “יש בעיה שהכיתה משתחררת להפסקה?” שאלה המורה גלית “אני רציתי לדעת אם אפשר חמש דקות עם הכיתה?” שאלה נועה “אבל אני רוצה לשחק בהפסקה” אמר עילאי “גם אני” אמר מאור וככה כל הכיתה. “המורה תוכלי לתת להם חמש דקות מהשיעור הבא? בבקשה זה מאוד חשוב” התחננה נועה. “זה בנוגע למבחנים?” שאלה המורה “בדיוק” אמר איתי “אין בעיה” ענתה המורה ויצאה מהכיתה. “תראיינו אותם לבד בסדר? אני חייבת למהר” שאלה המורה “נסתדר אל תדאגי המורה” אמרה נועה “מצוין” אמרה המורה והלכה. “אז תלמידים אתם זוכרים את המבחן האחרון שהיה לכם?” שאלה נועה. כולם הנהנו ורק אחד מהתלמידים אמר: “זה היה לפני יומיים והיום קיבלנו את המבחן, אבל הוא נעלם כמעט לכולם” “תודה, דן, אם אני לא טועה” אמר איתי מבולבל “קוראים לי דני” אמר דני “סליחה” אמר איתי “הכול טוב” אמר דני “שקט” אמרה נועה “אז אנחנו חוקרים ומנסים לדעת איך נעלמים המבחנים אז מה קרה כשנעלמו המבחנים?” שאלה נועה “זה התחיל בזה שנעלם המבחן שלי” אמר נועם והמשיך לומר: “ואז כולם באו לעזור לי לחפש ואז נעלם המבחן של אסף ואז כולם באו לאסף וכשכולם חזרו למקומות שלהם לא היו להם את המבחנים והמורה דיברה עם הסגנית בחוץ אז זה אומר שהיא לא ראתה כלום”. “תודה נועם” אמר איתי “מישהו רוצה להוסיף משהו או לספר את מה שאתם ראיתם?” שאלה נועה ואף אחד לא ענה “אז כולם מסכימים עם נועם?” שאל איתי וכולם הנהנו. ואז הם הלכו לשאול עוד כמה כיתות, אבל כולם ענו פחות או יותר אותו דבר. “דינג דינג דינג” נשמע צלצול לסיום ההפסקה. אחרי שני שיעורי עברית נשמע צלצול להפסקה השנייה באותו היום. נועה ואיתי נשארו הפעם בכיתה וחיכו שכולם ילכו. “אני לא מאמינה שתוך הפסקה אחת הצלחנו לראיין בית ספר שלם! חוץ מכיתות א’ כי אין להם מבחנים” אמרה נועה עייפה, אבל שמחה. “נכון, אבל אצל כל הכיתות הכול אותו דבר בכל כיתה היה ילד אחד שנעלם לו המבחן ואז לחבר שלו ואז לכל הכיתה” אמר איתי “נכון אבל אם מה שחשבנו שיש קבוצה של תלמידים שגונבים מבחנים אז יכול להיות שכל הילדים שנעלם להם מבחן ואז לחבר שלהם נעלם המבחן הם הילדים שבקבוצה ההיא” אמרה נועה ” יכול להיות, אבל אין לנו הוכחות מה עושים?” שאל איתי “בטוח נמצא הוכחות אל תדאג” אמרה נועה. כעבור כמה ימים כבר שמונה בינואר יום ראשון ולאיתי ונועה עדיין אין הוכחות. “אמרת שנמצא הוכחות” אמר איתי “זאת משימה קשה כי אנחנו לא בלשים זה תמיד קל בסרטים” אמרה נועה בעצב “אולי נחפש עקבות?” שאל איתי “זה רעיון טוב, אבל חשבתי על זה והמנקה עשתה ניקוי יסודי בכל בית הספר ואנחנו לא יכולים לדעת אם זה חיה או בן אדם ואי אפשר לראות את גודל הנעל” אמרה נועה בעצב. כבר חלף יום ועדיין אין לאיתי ונועה רעיון איך למצוא הוכחות. עכשיו תשע בינואר עבר שבוע מאז שהמנהל נתן את המשימה ואיתי ונועה צריכים להביא למנהל הוכחות מי גנב את המבחנים ועדיין אין להם רעיון. “אנחנו גמורים” ענתה נועה “מה עושים?” שאל איתי “אולי נלך הביתה נגיד שאנחנו חולים” אמר איתי “זה לא הגיוני שפתאום שנינו חולים וגם כל המורות יודעות על המשימה שלנו” אמרה נועה. אחרי שני שיעורי אנגלית נשמע צלצול להפסקה. “אולי נתחבא?” שאל איתי “אין טעם אני הולכת” אמרה נועה “לאן?” שאל איתי “למנהל” ענתה נועה “תגידי את נורמלית?! המנהל יכעס אלינו מאוד” אמר איתי “נקווה שהמנהל יבין שזה גדול עלינו וחוץ מזה אם לא נאמר את האמת המנהל יגלה אותה” אמרה נועה “את בטוחה שזה מה שצריך לעשות?” שאל איתי “אין ברירה” אמרה נועה. נועה ואיתי התכוונו ללכת למנהל, אבל בדיוק הם שמעו את סתיו אומרת לאורנה: “איזה מזל שהמורות שמו מצלמות אבטחה קטנות בכיתות הם עשו את זה לפני חודש והמנהל אפילו לא יודע והמורות שומרות את זה בסוד מכולם ואני עליתי עליהם”. אחרי שתי דקות בערך נועה קראה לסתיו. “סתיו” צעקה נועה ורצה אליה “מה?” שאלה סתיו “מה הסיסמה של המצלמות של המורות?” שאלה נועה “זה סוד” ענתה סתיו “אם תגידי לי אני אמצא לך את המבחן שלך” אמרה נועה “באמת?” שאלה סתיו “כן” אמרה נועה “הסיסמה זה: המורות” אמרה סתיו והלכה. נועה ואיתי פתחו את המחשב והם לא האמינו. זה היה חתול, אבל לא סתם חתול אלה “החתול הגנב”. זה החתול של הגנב יוסי. זה היה גנב שלימד את החתול שלו לגנוב חוזים של כסף. את הגנב תפסו, אבל לא את החתול. ומסתבר שהחתול בטוח היה שהמבחנים הם החוזים. סיפרנו למנהל וראינו שהוא ישן בשיח שמתחת לחלון של הכיתה שלנו. תפסו את החתול והכל נגמר נהדר.
