זה היה בוקר שבת בשביעי לאוקטובר ישבתי על הספה וקראתי ספר, אימא אבא ואחותי הקטנה מיכל היו בתפילה.
פתאום שמעתי אזעקה מחרידה. בהתחלה נבהלתי אבל ידעתי מה לעשות. רצתי כמו רוח סערה
לממ”ד עם הספר שלי וסגרתי אחרי את הדלת. קצת בכיתי אבל אז שמעתי את דלת הבית נפתחת. אלה היו ההורים שלי ומיכל אחותי הקטנה. אימא נכנסה לממ”ד מיד ואחריה אבא שלי ומיכל. אימא שאלה: “נעמי, את בסדר?” “כן”, עניתי מיד. נשארנו בממ”ד כמה שעות עד שכבר היה מאוחר.
אימא אמרה: “נעמי לכי לישון במיטה פה בממ”ד”, אמרתי לה “טוב” ונכנסתי למיטה.
בשלוש בבוקר אני שומעת את הדלת נפתחת וקול צחוק עולה מהסלון. נבהלתי קצת והלכתי לישון שוב. אחרי שתי דקות אני מרגישה ידיים קרות אוחזות בי התעוררתי מיד וצעקתי . אבל מי שאחז בי איים עלי, או שאת באה איתי או שאני הורג אותך! זה היה רגע מלחיץ אבל העדפתי לבוא אתו מאשר למות. זלגו לי דמעות על הלחיים ובאתי אתו.
הספקתי להסתכל סביבי ולא ראיתי אף אחד מבני משפחתי.
אחרי כמה זמן מצאתי את עצמי בעזה עם עוד הרבה אנשים, ילדים ומבוגרים… לפתע ניגשה אלי ילדה עם שיער חום ארוך והרבה נמשים ואמרה: “הי קוראים לי נטלי איך קוראים לך?” “קוראים לי נעמי”, אמרתי בגרון חנוק מדמעות. “הקמנו פה מועדון ילדים רוצה להשתתף?” שאלה נטלי. “בשמחה” עניתי לה ובאתי איתה למועדון. פגשתי שם הרבה ילדים חטופים וזה עשה לי חם בלב והתחברתי אליהם די מהר (הם דווקא היו ממש חמודים).
לאחר שבוע ימים כרזו ברמקולים: “נטלי שם טוב משוחררת מעזה!” הייתי בשוק, נטלי בכתה מרוב אושר. נטלי הושיטה לי שרשרת פנינים ואמרה לי: “קחי מתנה ממני שלא תשכחי אותי”. לא יכולתי בלי נטלי.
ואז אחרי כמה חדשים כרזו ברמקולים: “נעמי שכטר משוחררת מעזה”. בכיתי מרוב שמחה. לא יצאו לי המילים. ואז שני שוטרים של ישראל באו ואמרו לי בואי נעמי מחזירים אותך הביתה. לא היה לי שוב מילים אז פשוט חיבקתי אותם הם גם חיבקו אותי ואמרו לי בואי הביתה. באתי איתם וכך חזרתי הביתה.
לפתע, לא יודעת אם זה היה אמיתי ראיתי את אימא, והיא צעקה לי: “נעמיקי בואי רוצי!” רצתי חיבקתי אותה חזק חזק ובבית סיפרתי לה את כל הסיפור. אימא אמרה לי: “יופי כל הכבוד!” לא ידעתי למה היא מתכוונת אבל לא היה לי כח לדבר כבר. “תארזי” שמעתי את קולה של אימא. “טוב” עניתי בשקט והלכתי לארוז. כשהגענו לסבתא היא חיבקה אותנו נתנה לנו עוגיות… אחר כך הלכנו לגן משחקים ולפתע, לא האמנתי למראה עיני, ראיתי את נטלי! ניגשתי אליה אמרתי: ” סליחה? נטלי?” היא הסתובבה ולא האמינה למראה עיניה. התחבקנו…
פתאום התעוררתי בבהלה והבנתי שהכול היה חלום. אימא באה ונשקה לי על המצח. סיפרתי לה את החלום. “את יודעת נעמי שלי שגם אני חלמתי בדיוק את החלום הזה!” הייתי בשוק.
אימא אמרה ועכשיו יוצאים מהממ”ד.
הסוף
עם ישראל חי וקים לנצח!!!!!!
