זה היה ביום שישי במלחמת “חרבות ברזל”, משפחת לוי נהנתה מהחופשה הקצרה שניתנה ליהונתן מהצבא.
“גול!” צעקו יהונתן ועדי והחליפו ביניהם כיפיים..
” שוב פעם ניצחנו אתכם שתיים חמש” אמרה עדי.
” כל הכבוד” אמר להם אבא, שהיה בקבוצה המפסידה.
לעומת זאת אליה, החמיץ פנים ואמר: ” זה לא הוגן, אמרתי שאני רוצה הפעם להיות עם יהונתן”….
“היי” אמר אבא בחיוך נעלב.
“מה נעשה כשיהונתן הכי טוב פה בכדורגל?” אמר אליה, ויהונתן חייך.
” טוב, אני חושבת שיהונתן עייף, הוא חוזר ביום שבת לצבא, אז תנו לו לנוח” אמרה אמא.
יהונתן אמר לאחיו:” אליה, עדי, אל תדאגו, בחופשה הבאה שלי מהצבא, נשחק שוב כדורגל,
והפעם אליה, אהיה בקבוצה שלך”.
יהונתן נכנס לחדרו, שכב במיטתו, התכסה בשמיכה ונרדם במהירות.
כעבור יומיים, ביום ראשון בבוקר, הוא נפרד ממשפחתו בדרכו חזרה לצבא. ” תשמור על עצמך…” אמרו הוריו.
“אוהבים אותך” אמרו אחיו,
“להתראות” אמר יהונתן ונופף לשלום.
יהונתן חזר ליחידתו ולחבריו, אתם נלחם שכם על שכם מזה שבועות אחדים.
בחופשתו, כבשו חבריו שכונה בעיר עזה, משימתם עתה היתה לבדוק שאין מחבלים חיים בשכונה. הם פנו לבית הראשון, הם שמו לב כי בבית זה יש שני פתחים, בעודם חושבים מאיזה פתח להיכנס נזרק לעברם רימון, חבריו של יהונתן השתטחו על האדמה, בעוד חבר אחד של יהונתן קפא במקומו, יהונתן לא איבד תושייה, הוא הבחין שהרימון עדין באוויר מאוד קרוב אליו, הוא הספיק כמו כדורגלן מצטיין לבעוט את הרימון לעבר המחבל שזרק אותו, רסיסי הרימון המנופץ התפזרו לכל עבר והרגו את המחבל, אך פצעו את רגלו של יהונתן.
חבריו של יהונתן העלו אותו על אלונקה והסיעו אותו לבית רפואה.
משפחתו של יהונתן שמעה שהוא נפצע והלכה לבקרו, כשכל בני המשפחה היו בחדר עם יהונתן, נכנס הרופא ואמר כי יהונתן כנראה לא יוכל ללכת יותר, בני המשפחה התחילו לקרוא תהילים ולאחר דקות ספורות, נכנס החייל שיהונתן הציל ואמר ליהונתן: לולא בעטת ברימון, אני לא הייתי כרגע בחיים ורק בזכותך ניצלתי”…
החייל הצטרף לאמירת תהילים, והתמיד בקריאתם יחד עם משפחתו של יהונתן ולאחר שבועות ספורים בדרך נס יהונתן חזר ללכת וגם לשחק כדורגל.
