בס”ד
הלב של רחל/ רוני אברהמי ד’ בנות מחנכת- רננה גלצר
רחל הייתה ילדה רגילה בכיתה ד’. היא אהבה לצייר, אהבה משחקי קופסא, והכי הרבה היא אהבה לשיר בקול רם כשאף אחד לא שומע. בכיתה שלה הייתה ילדה בשם רות. היא הייתה שקטה מאוד, כמעט לא דיברה, ובמיוחד היא אף פעם לא שיחקה בהפסקה עם שאר הבנות.
פשוט, ילדה כזו שלא מרגישים כשהיא באה ולא מרגישים כשהיא חסרה…
יום אחד רחל שמה לב שרות יושבת לבדה בשולחן בזמן שכולן משחקות חבל. היא חשבה רגע ואז ניגשה אליה בעדינות ושאלה: “רות, את רוצה לשחק איתי?”
רות משכה בכתפיים. “אני לא כל כך טובה בזה,” לחשה. רחל חייכה ואמרה: “לא חייב חבל. אפשר גם סתם לדבר. אני אוהבת לשמוע סיפורים.”
רחל הרגישה שהלב שלה מתכווץ כששמעה את תשובה של רות. לא ככ טובה בזה… ובכלל הבעת הפנים של רות היתה כזו מעוררת רחמים. רחל החליטה שהיא מנסה ולא מוותרת. היא תבלה יחד עם רות בהפסקה!
רות חייכה חיוך קטן. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהי בכיתה ניגשה אליה בלי לצחוק, בלי לשאול שאלות מביכות.
היא נזכרה בכל הפעמים שבהן היא כל כך רצתה לשחק ולהשתתף בפעילויות חברתיות אך לא היה לה אומץ. תמיד חשבה שהיא פחות מכולן ומי תרצה בכלל להתחבר איתה??
מאותו יום, רחל הזמינה אותה לפעילויות אחר-הצהריים של תנועת הנוער עזרא, הציעה לה לצייר איתה, לשחק או אפילו לעזור לה בשיעורי בית.
המפגשים הללו כל כך שמחו את ליבה של רות והיא ממש חיכתה כל יום לשוחח עם רחל ולהיות איתה. איזה כיף לעשות משהו עם חברה! רחל היא חברת אמת! איזה מזל שפגשתי אותה והיא באה לשוחח איתי!
אמא בטח גם תשמח. שמתי לב שאמא קצת עצובה בגלל שאין לי הרבה חברות …
שאר הבנות שמו לב, ובזכות הדוגמה האישית של רחל, עוד בנות התחילו לדבר עם רות ולשתף אותה במשחקים.
באחד הימים, המורה ביקשה לכתוב סיפור על “מצווה שעשינו”.
רות הרגישה שהנה, זו הזדמנות להודות לרחל ולהראות לה כמה היא מעריכה ומודה לה. היא חייבת לשתף את המורה ואת התלמידות!
זו לא היתה משימה פשוטה לילדה כמו רות. ילדה ששותקת רוב הזמן, שכמעט ולא מצביעה בכתה, שבעצם חוששת להשמיע את קולה… ליבה פעם בחוזקה וכמעט שהחליטה לוותר ולא להצביע אבל כשנזכרה מה עשתה למענה רחל, אמרה לעצמה שהיא עושה את זה!
רות הרימה יד בפעם הראשונה ואמרה בקול: “אני לא עשיתי את המצווה… מישהי עשתה אותה בשבילי. רחל עשתה חסד אמיתי, כשהייתי עצובה ובודדה, היא פתחה לי את הלב.”
המורה חייכה בהתרגשות, ורחל הסמיקה עד האוזניים.
היא אפילו הרגישה דמעות שמגיעות לעיניים… כשרחל חזרה הביתה וסיפרה לאמא, היא אמרה: “לא חשבתי שזה כזה חסד. פשוט רציתי להיות חברה טובה.”
ואמא ענתה: “חסד אמיתי הוא לפעמים פשוט מאוד, אבל משנה חיים.”
מאז אותו יום, רחל הבינה שלפעמים חסד הוא לא רק לתת צדקה או לעזור בהכנות לשבת. לפעמים חסד הוא פשוט לראות מישהי שלא רואים, להושיט לה יד ולתת לה הרגשה שהיא חשובה.
רות ורחל הפכו לחברות טובות, אבל יותר מזה, רחל הפכה לדוגמה לכוחה של מילה טובה ומעשה קטן שפותח לב.
וכשהתחרות הארצית לכתיבת סיפורים אישיים הגיעה, רחל כבר ידעה, את הסיפור שלה היא תכתוב מהלב שלה.
