“אבא, ספר לי סיפור” ביקש יותם מאביו, אשר ישב בכורסה וקרא עיתון. אביו חייך, הניח את העיתון על השולחן והתחיל לספר: “זה סיפור על ספר מיוחד מאוד- כתר ארם צובא” “כתר מה?” שאל יותם “כתר ארם צובא”. זה כינוי שניתן לעותק מיוחד של התנ”ך, שהועתק בטבריה ע”י שלמה בן בויבעא. יותם הקשיב לסיפור מרותק, אך לא יכל שלא לפהק בקול ולהשעין את הראש על מרפקיו. תוך זמן קצר יותם נרדם. הוא התעורר כאשר הרגיש שמישהו מטלטל את כתפיו.
“מוישלה!” קול גברי צעק מעליו, “מוישלה, קום כבר!” יותם התעורר בבהלה. הוא הביט סביבו בבלבול. לידו ניצב איש זקן שלבש בגדים מרופטים. “סלח לי” הוא פנה אל הזקן בנימוס “אולי תוכל להגיד לי היכן אנחנו נמצאים?” “נו באמת” ענה לו הזקן בחוסר סבלנות “מוישלה, זה לא הזמן למשחקים. הפורעים כבר כאן! לך להביא אותו, אני אלווה אותך אם תרצה” “אני חושש שחלה כאן טעות” אמר יותם בבלבול, ” אני אינני מוישלה. ומי אתה? איפה אנחנו נמצאים? ומי אלה הפורעים שדיברת עליהם?” “מוישלה!” הפעם קולו של הזקן נשמע רגוז, “למה אני צריך להזכיר לך שאנחנו בחאלב, ושאתה צריך ללכת להביא את הכתר מבית הכנסת כדי שלא יפול ביד הפורעים?” “כתר?” ראשו של יותם הסתחרר מעט. בבת אחת הוא נזכר במה שאביו סיפר לו. “אתה מתכוון לכתר ארם צובא?” הוא שאל בהתרגשות, “מובן שאני מתכוון אליו!” הזקן לא התרגש מכך כלל, “ועכשיו אתה צריך להביא אותו, מוישלה!” “אבל לא קוראים לי מוי-” יותם פתח, אבל הזקן דחף אותו במקלו לעבר הסמטה. הסמטאות היו מוזנחות ומטונפות, והוא נאלץ לפלס דרך בין הררי הזבל. לבסוף הוא הבחין במבנה מפואר שעמד בקצה רחוב. זה בטח בית הכנסת, חשב יותם, ניגש אל השער שעמד בפתח. איש חיוור עם שריון עמד בפתח והביט בו בשעמום. “סליחה, אפשר לעבור?” שאל יותם בהיסוס “אני חייב להתפלל עכשיו” שיקר. “כלב יהודי” נהם השומר, אך פתח לו בכל זאת את הדלת. בפנים השתרר תהו ובבהו מוחלט: אנשים בשריון התעללו ביהודים, ספסלים שבורים וספרי תורה קרועים היו זרוקים בכל מקום, וארון הקודש היה פתוח, וכל תוכנו הוצא החוצה. חוץ מספר אחד. מצאתי אותו, חשב יותם בהתרגשות, והחיש צעדיו לעבר הספר. הספר היה כבד, בעל כמה מאות עמודים, ויותם החזיק בו בהתרגשות, מפלס דרכו בין האנשים. “היי, יהודי” הוא שמע קול עבה מאחוריו, וכשהסתובב לראות מי זה, פגש מבטו באיש חיוור, אפילו יותר מהשומר שעמד בכניסה. האיש היה לבוש שריון והיה חמוש בחרב, וניכר היה שהוא בעל תפקיד חשוב. “ממ… מה… מה אתה רוצה ממני?” יותם מילמל בבהלה, אך במקום לענות לו, לקח הנוצרי את הכתר מידיו והחל לקרוע את דפיו. “תפסיק!” קולו של יותם רעד כשאמר זאת, אך הנוצרי כנראה הבין מה הוא ניסה להגיד, כי הוא אמר: “כרצונך” וזרק לעברו את הספר, שכמחצית מדפיו היו כעת חסרים. לפתע הוא הרגיש חום בלתי נסבל. ריח של פיח נישא באוויר. בבת אחת הוא הבין: הפורעים הבעירו את בית הכנסת! הוא ניסה לאסוף את הדפים הקרועים ששכבו על הרצפה, אך הדבר לא עלה בידו. לפני שהספיק לברוח, הלהבות התקרבו לעברו, וריח העשן מילא את נחיריו. “יותם!” בתחילה לא זכר מי הדובר, אך כשפקח את עיניו, הבחין שזהו אביו. “אבא, היכן הדפים החסרים?…”
