הכריש האבוד
שלום, קוראים לי מטר. השבוע נסעתי עם המשפחה שלי לחופשה באילת. ביקרנו במצפה התת-ימי וראיתי שם כרישים. היה שם כריש אחד קטן, ממש פצפון. הוא מצא חן בעיניי מאוד והחלטתי לקחת אותו הביתה. הוא היה בגודל של שתי כפות הידיים שלי, וקראתי לו פיצי כי הוא היה ממש קטנטן.
שמתי את פיצי באקווריום וקניתי לו אוכל מיוחד. בכל יום האכלתי אותו, ופיצי גדל עוד ועוד, עד שהאקווריום הפך צפוף וקניתי לו אקווריום גדול יותר. יום אחד אמא אמרה שאנחנו יוצאים לחופשה בת חמישה ימים. מיד שאלתי אם אוכל לקחת את פיצי איתי, אבל אמא הסבירה שזה בלתי אפשרי. הייתי מאוד עצובה, אבל מילאתי לו הרבה אוכל שיספיק לו ויצאנו לדרך. נהניתי בחופשה, אבל לא הפסקתי לדאוג לו.
כשחזרנו הביתה, רצתי ישר לאקווריום, אבל פיצי לא היה שם! נבהלתי מאוד. על הרצפה היו מפוזרות זכוכיות שניתזו לכל עבר. כמעט נתקעה לי זכוכית ברגל, אבל מרוב דאגה זה לא הפריע לי. בכיתי ולא ידעתי מה לעשות, ומיד יצאתי החוצה לחפש אותו.
בשביל שמוביל לבית ראיתי עקבות מוזרות ופרחים רמוסים. המשכתי בעקבותיהם עד שהגעתי לבית חשוך ומסתורי. פחדתי, אבל התגברתי על הפחד והצצתי מהחלון. בתוך הבית ראיתי איש יושב על ספה מפוארת, ומסביבו המון חפצים יקרים: שרשרת פנינים, מערכת קולנוע חדשה, כספות ומטבעות מפוזרים על הרצפה. הסתובבתי סביב הבית והצצתי מחלון אחר, ופתאום ראיתי אותו… זה היה פיצי שלי! הוא שחה בתוך מכל מים גדול.
מרוב התלהבות פלטתי קריאת שמחה. האיש בתוך הבית שמע אותי ובא לבדוק מה קרה. מיד התחבאתי מתחת לחלון והוא לא ראה אותי. כשהוא חזר פנימה, רצתי מהר הביתה וסיפרתי לאמא: “ראיתי את פיצי בבית של השכן! יש שם המון דברים יקרים, אני חושבת שהאיש הזה הוא גנב!”
אמא רצתה לבדוק את העניין. הלכנו לבית ודפקנו על הדלת. האיש פתח ואמר בקרירות: “סליחה, אולי טעיתן בכתובת”. אמא ענתה בנימוס “כן, תודה”, אבל כשהוא סגר את הדלת היא לחשה לי: “ראיתי את הדברים היקרים, את צודקת. הוא נראה לי חשוד מאוד”. החלטנו לפנות למשטרה.
אמא התקשרה למוקד: “שלום, אני רוצה לדווח על חשוד בגנבה בשכונת הזית, בית מספר 5”. תוך כמה דקות הגיעה ניידת. כעבור שעתיים המשטרה התקשרה אלינו כדי להודות לנו. הם אמרו שזה גנב מתוחכם מאוד שהם מחפשים כבר שנים! אמרנו להם: “הכריש שנמצא שם הוא שלי”, והשוטרים החזירו לי את פיצי בשלום.
כל כך שמחתי! קניתי לו אקווריום חדש ונתתי לו המון אוכל, כי הוא היה רעב מאוד. אבל פיצי כבר לא היה פצפון, הוא המשיך לגדול. אמא הסבירה לי שעם כל האהבה שלי אליו, הוא צריך לחיות בטבע. נסענו כל המשפחה לחוף הים ושחררנו את פיצי למים הכחולים.
מאז, בכל שבוע ביום חמישי, אני באה לבקר אותו בחוף. הוא מזהה אותי, שוחה קרוב אליי ומנפנף לי לשלום בזנב שלו.
