הכפתור האדום/ מיה כפיר

כשחזרתי הביתה מבית הספר, ראיתי בחדרי כפתור אדום, לא הבנתי מה עיניי רואות, בטח סתם כפתור רגיל, או שלא. בדקתי אולי בדרכי לחדר פספסתי את הורי, ככל הנראה זה שלהם, אולי. בין רגע הבנתי, אין איש בבית, אני לבד. נבהלתי לרגע, מאיפה בא הכפתור האדום ההוא שהיה מגרה ללחיצה, מי שם אותו פה? הוא בשבילי? , הוא שלי? התאפקתי לא ללחוץ אלא לחכות לאמי שהייתה בדרך הביתה. אמנם בליבי רציתי ללחוץ והרצון כמעט גרם לי לפרוץ אך חיכיתי, קיבלתי הודעה שאמי תבוא רק עוד שעה. מה אעשה? אני מחכה ללחוץ אך למרות כל המאמצים לחצתי. פתאום הכל היה שחור ולא מובן, אמרתי איפה החדר שלי? איפה אני? לאן נעלמתי? מה איתי? מה קורה, זה אמיתי? פתאום ממסך שחור ראיתי את עצמי. משהו בתוכי היה עוצמתי הרגשתי רק את הלב במהפך עם עצמו. אולי זה קורה לכולם מתישהו, אך זה רק מקרה שלי, איך קרה דווקא לי מקרה עוצמתי? זה היה נראה כמו סיור בגוף, פתאום שמעתי צעקה של אוף אך אני לא דיברתי לא הצלחתי לעשות כלום, רק עמדתי בלב המום. ראיתי את עצמי, את מה שבתוכי, עם כל הרצון ללכת נשארתי. זה הוביל אותי לגוף, לרגש, לבאלגן שגרם לי להרגיש ולראות אותי בגן בגיל שלוש, עוד בלי אחות. ילדה שמסתקרנת, חושבת וחושבת, מה אהיה כשאגדל? אני לא יודעת כלל, אבל אני יודעת שטעיתי וטעיתי בגדול ומרוב הטעויות למדתי איך ליפול ולנסות מהתחלה, ולהבין שגם שלא הצלחתי, נפלתי והתאמצתי כדי לדעת את עצמי, את הבפנים שבתוכי. אם מקודם ראיתי את עצמי אז חזרתי לראות מסך שחור עוצמתי שהרגיש כאילו גנב אותי פתאום. קפצתי לגיל שבע, שבו את כיתה ב’ כמעט סיימתי, איזה כיף בשבילי, אך החברות היו חלקן טובות וחלקן אפילו לא מתאמצות, חלק סתם מורידות וחלק מעלות, ומעלות חיוך גדול אך בשבילי זה לא היה מספיק. בכיתה ג’ הבנתי שזה בית ספר מתיש, אז עברתי בית ספר. לא הכרתי איש אך החברות עזרו לי להבין את עצמי. פתאום הייתה סחרחורת בראשי, ניסיתי ללכת, לעזוב, לא לחכות, אבל הצל שלי כעס, הוא המשיך להביט כאילו רואה אתו במראות. אך אם הצל ואני אותו דבר איך הוא החליט להישאר, ואותי וזה גמר ואז מחברות ומבעיות של הבית ספר ראיתי משפחה ושמחה, וגם עצב. את הרגעים, את התמונות, את הסבים והסבתות איך כולם חיוך אחד, חיוך מאוחד. את החופשות, את הריבים, את המכות בין אחיות, את החיבוקים והשמחות, החתונות, המסיבות, כמה החיים טובים ועל כמה יש להודות. פתאום, תמונות וסרטונים עלו על המסך כמעט בכיתי, הלב דפק, זה היה מבהיל אך פתאום הבנתי שלא הכל פה טוב. מחצוצרות מרגיעות שהפכו לקולות של יריות לא הבנתי, חששתי שאני לא לבד, מה אלוהים רוצה הפעם להראות? שמעתי סאונד מבהיל, תנחשו, אזעקות. ניסיתי לצאת, ללכת, לשכוח מהכל, אבל פתאום ראיתי שזה עוד פעם ליפול ולקום כמו גדול. פתאום, הסרטונים הפכו ללא נעימים כאלה של מכות של אנשים מדממים. איך גדלנו, אך העולם לא השתנה, הוא עדיין לנו מגלה חטאים של הימים שלא היינו מאוחדים, רבנו התווכחנו אחד עם השני, בלי ידיעה שיהיה פה משהו רציני. ידעתי בלב שעם הנצח לא עוצר ולא מפחד מדרך ארוכה. אז יצאתי, הסוף היה קצת רע וזה הרגיש לי נורא. לאן הלכתי, לעולם לא ברור איך הכל קרה ועבר לי פה ממול, ממול לפרצוף, אז בואו נתאחד ונראה לכולם שאנחנו חזקים אנחנו עם אחד!