הכיסא שבכה:
פעם אחת, ישב הרב יוסף משאש בבית הדין במרוקו, כשנכנס אדם כעוס וטען בצעקות:
“כבוד הרב! השכן שלי גנב לי את הכיסא! ישבתי עליו בחצר, עזבתי לרגע — וכשחזרתי, הכיסא כבר היה אצלו!”
השכן, שישב גם הוא בבית הדין, השיב בנחת:
“זה הכיסא שלי. אולי פשוט התבלבלנו…”
הרב הביט בשניהם, הרהר לרגע ואמר:
“נשאל את הכיסא!”
הוא סימן לאחד העוזרים שיביא את הכיסא לבית הדין.
כאשר הביאו את הכיסא, קם הרב, הביט עליו בתשומת לב, ואמר:
“נו, כיסא יקר… תגיד לנו למי אתה שייך?”
המתלונן התחיל לצחוק בבוז ואמר:
“מה הרב מדבר עם כיסא?! הוא לא עונה!”
אמר לו הרב בחיוך:
“אהה! אז אם הוא לא עונה — כנראה שהוא לא שלך. כי אם היה שלך, כבר היה צועק ‘הצילו!’ מרוב שאתה צועק עליו כל הזמן…”
כל הנוכחים צחקו, והמתח נשבר. בסופו של דבר התברר שמדובר בטעות פשוטה — לשני השכנים היו כיסאות זהים, והם התבלבלו.
הרב פסק: “חצי-חצי — כל אחד יקבל חצי כיסא!”
וכששניהם מחו, קרא בצחוק:
“ברוך ה’! עכשיו אני בטוח ששניכם יודעים לזהות את הכיסא שלכם!”
הגאון רבי יוסף משאש זצ”ל, היה ידוע בחוכמתו, בשנינותו ובאהבתו הגדולה לכל אדם.
מוסר השכל: לא כל מריבה שווה את הכעס, לפעמים חיוך ותחכום — פותרים יותר מכל צעקה.
