הכל משמיים
מאת: ליאת כץ
הייתי לבד כשזה קרה, כשמשהו נפל מהשמים ושינה את חיי. אבל אתחיל מההתחלה כדי שתבינו.
בליל חשוך וקר יצאתי בריצה מביתי. לדעתי הייתי הילדה הכי מסכנה ביקום באותו הרגע. לפני 5 דקות אמא קראה לי אליה. היה לה משהו חשוב לומר לי. התרגשתי, ראשי התפוצץ ברעיונות- אולי היא קנתה לי כלב? תהיה לי אחות חדשה? אולי קנו לי טלפון? התישבתי על אמא כולי נרגשת, ואז… אמא אמרה שעוברים דירה מחוץ לעיר, למקום חדש, מקום בלי שיר או לאה. זה היה הרגע הגרוע בחיי.
קמתי וצעקתי “אמא זה לא הוגן! רק בגלל שלנטע לא טוב בבית הספר הורסים לי את החיים?!” היא התחילה להגיד משהו אבל לא שמעתי כי רצתי לחדרי. לקחתי את המעיל החמים שלי ויצאתי החוצה בריצה. דמעות זלגו על לחיי. היה לי קר כי רק חיבקתי את המעיל. לא היה לי מספיק כח רצון ללבוש אותו.
אולי חיפשו אותי. אנני יודעת כי הלכתי ישר למחבוא הסודי שלי, בית עץ קטן ונטוש, שמצאתי ליד חוף הים. אף אחד לא ידע על המקום הזה. הוא התחבא בין כמה עצים. חוף הים ממש קרוב לבית שלי ומצאתי את המקום כשטיילתי פעם עם אימי, אך לא סיפרתי לה עליו.
בכל מקרה, שכבתי שם בבית העץ על המיטה שהכנתי מעלים, והסתכלתי על הכוכבים, כשפתאום ראיתי משהוא נופל מהשמיים ונוחת על החוף.
רצתי לראות מה זה וראיתי דבר מוזר, כד שמן. אוטומטית, כמו כל ילד שראה אלדין, שפשפתי את הכד. פתאום יצא קול משום מקום ואמר “אוקיי, אין לי כח להסביר. אז אני ג’יני בלתי נראה שנותן לך שלוש משאלות בלהבלהבלה” . לא ידעתי מה להגיד. פי היה כל כך פתוח שיכל להיכנס אליו זבוב. שאלתי אם אני בחלום, אבל לא באמת חשבתי כך.
עמדתי עם הכד בידי ואמרתי “הלוואי שיהיו לי כוחות על!” הקול המסתורי ענה- “זה לא עובד ככה מתוקה. איזה כח את רוצה?” וכמו שכל ילדה הייתה עושה, ביקשתי לעוף.
אחרי שבוע הגיע יום המעבר. עדיין שמרתי את כוחי בסוד כי חשבתי שאולי לא כדאי לספר עדיין. פתאום, צץ במוחי רעיון אדיר. כולם כבר התחילו להעלות דברים למשאית ואמרתי בלחש “הלוואי שההורים שלי ישכחו ממני”. פתאום רוח נשבה. בבית היה רועש. ואז, דממה. כולם עלו על המכונית והתחילו לנסוע. אני עמדתי שם וראיתי אותם מתרחקים. כשנכנסתי לבית הריק, התחלתי לרקוד מרוב שמחה.
התיישבתי על הספה שהוריי השאירו ואכלתי צ’יפס, כשראיתי משהו מתחת לספה. זו היתה תמונה שלי ושל נטע רצות לאמא כשהיינו קטנות. הראש שלי כאב. ראיתי בראשי את אותו יום, את הפעם שאמא קראה לי ספר, או כשנטע נפלה ועזרתי לה… נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות. הבנתי את רוע מעשיי. קמתי ויצאתי מהבית והתחלתי לעוף. ראיתי מרחוק את המכונית הקטנה שלנו וטסתי אחריה אך היה לי קשה. ירדתי והתחלתי לרוץ. רצתי עוד ועוד. כאבו לי הרגליים, אך המשכתי. בכיתי הרבה. הרסתי את החיים שלי! ואז נזכרתי… עדיין יש לי משאלה אחת! הוצאתי את הכד מהכיס ואמרתי “אני רוצה לחזור לאיך שהכל היה לפני שמצאתי את הכד.” ואז, שוב נשבה רוח. ופתאום, מצאתי את עצמי בבית העץ.
התחלתי ללכת הביתה, מוכנה להתנצל בפני אמא, מוכנה לעתיד ולמה שיביא.
ליאת כץ
כיתה ו1
מחנכת איתנה ריטמן
