כל הנסיעה הביתה היא הייתה בשקט, הגענו והיא אמרה לי לחכות לה על הספה .
אם להיות כנה, באותם רגעים הייתי קצת בלחץ.. איך היא תגיב? היא תכעס? היא תבין אותי? אני יודעת שהיא אף פעם לא באמת כועסת עלי ועדיין.. אני רק מקווה שלא אאכזב אותה.
אמא התיישבה מולי.
“עכשיו.. תספרי לי מה קרה”
***
הכל התרחש בשיעור הלכה המורה דיברה על מצווה שכולנו מכירים, מצוות הנחת תפילין. היא דיברה ודיברה על כמה חשובה המצווה הזו, כמה היא עוזרת לגברים להתחבר לה’..
“רגע”,לא יכולתי שלא לתהות, “אם זו כזו מצווה חשובה, למה רק גברים מצווים בה?”
ככל שהמורה המשיכה לספר על מעלותיה הרבים של הנחת תפילין הרגשתי יותר ויותר מבובלבלת ועצבנית.
היא סיפרה שגבר שמניח תפילין זוכה להזכר מידי בוקר בניסים ובנפלאות שעשה עימנו ה’.
הרגשתי את העצבים מתחילים לבעבע בתוכי..
“הוא מתמלא בהכרת תודה ובשמחה גדולה”, אמרה המורה, “וזה עוזר לו לחיות את החיים בצורה הרבה יותר שמחה, שלמה. ”
“המורה!!!”
לא יכולתי יותר להחזיק את זה בפנים.
“לא מפריע לך לשמוע את עצמך? לא מפריע לך לדעת כמה את מפסידה? את מדברת ומדברת על כמה המצווה הזו חשובה וכמה היא נותנת למי שמקיים אותה כשלך בכלל אין חלק בה! את לא רוצה להתקרב לה’?! ”
הכיתה השתתקה
” לצעוק על מורה? את לא מתביישת?! עכשיו אני מתקשרת לאמא שלך! ” אמרה המורה.
10 דקות מאוחר יותר אמא הגיעה ולקחה אותי הביתה.
***
אמא הסתכלה עליי. ניסיתי להבין מה היא מרגישה לגבי הסיפור, אך מבטה היה חתום ולא איפשר לי להבין. לאחר כמה שניות של שתיקה אמא הסבירה לי שלא משנה כמה מישהו מפריע לי או מעצבן אותי, אסור לי לצעוק עליו. היא לימדה אותי שכאשר אנו מדברים לאנשים בחוסר כבוד, בסוף אנחנו ניפגע מכך ואנשים לא יכבדו אותנו, ובמקרה שלי, שהמורה שלחה אותי הביתה. החלטתי להתנצל בפני המורה ביום למחרת.
אמא הסבירה לי גם שאני כבת ובע”ה כאישה יש לי קרבה מיוחדת לה’ ותמיד תמיד אני יכולה לפנות אליו והוא יקשיב.
אמא ראתה כמה אני מתחרטת, היא חיבקה אותי ואמרה לי” אל תהיי עצובה, מאותה תקרית למדת המון. למדת לכבד אנשים, לא משנה אם הם אומרים דעות שמנוגדות לשלך. למדת אחריות, שיש השלכות למעשים שלך. והכי חשוב, למדת להתנצל כשצריך. ולמדת שנשים קרובות במיוחד לה’.”
