בוקר אחד אמא ואבא הפתיעו אותי ליום הולדתי וקנו לי את המתנה שעליה תמיד חלמתי-
גור של כלב קטנטן בצבע לבן.
מיד ידעתי שאקרא לו ליאו.
ליאו כלב מאוד חמוד וקטן וסוגו פומריניאן.
ברגע שקיבלתי את הכלב מאוד התרגשתי ונתתי לאמא ולאבא חיבוק ענק ונשיקה גדולה
אני אוהבת אותו כל כך. שמחתי שסוף סוף ההורים השתכנעו להביא כלב הביתה, זו
פעם ראשונה אחרי שהיו לנו תוכים, ארנב והנה עכשיו גם כלב איזה כיףףף.
אני נחשבת בבית האמא שלו בגלל שאני תמיד דואגת לו לאוכל, מוציאה אותו לטיול 3
פעמים ביום. כולם יודעים בבית שאם אני לא נמצאת צריך לטפל בו הכי טוב שיש והכי חשוב
לשלוח לי תמונות כי אני מתגעגעת אליו.
איזה כיף שקיבלתי אחראיות כזו, לטפל בכלב ועוד בכלב כזה זה ממש מיוחד.
אני תמיד קונה לו משחקים, עצמות וכדורים כדי שלא ישתעמם ועל הדרך גם משחקת איתו.
אבל הדבר שהוא הכי הכי חשוב זו הרצועה שלו שבלעדיה הוא כנראה היה בורח לי עוד
באותו היום שרק הגיע עד שקרה הדבר הנורא מכל..
יצאתי עם ליאו המתוק לטיול בוקר ופתאום הוא זז לצד והרצועה שהחזקתי בידי נפלה
לרצפה. ברגע שליאו השובב קלט את הרצועה הוא החל לרוץ ולברוח ואני רדפתי אחריו, הוא
כמעט ונדרס אבל מזל שלא.
באתי הביתה בוכה לאמא ולא יודעת מה לעשות, אמא אמרה לי אל תדאגי אני אעזור לך
להחזיר אותו וכך באמת עשתה.
עברנו ביחד בכל השכונה, תלינו מודעות, שאלנו אנשים ואין חדש מאף אחד, עד שלפתע
צלצל הטלפון של אמי ומעבר לקו אישה ששאלה האם אבד לנו הכלב, באותו הרגע אמא
חייכה ואמרה לי תרגעי חמודה הכל יהיה בסדר.
עליתי לישון וסמכתי על אמי שהכל יסתדר ונמצא את ליאו במהרה.
השמש זרחה והגיע הבוקר, אפילו בלילה בחלום חלמתי שאנחנו מוצאים את ליאו והוא הולך
לישון איתי ופתאום נכנסה אמא לחדר עם שמיכה בידה ומתחת לשמיכה נחשו מה היה,
כמובן שליאו הכלב האהוב שלי ומאז ועד היום לא נפרדו ולא ניפרד לעולם.
