יום אחד לפני שנים רבות, הייתה ילדה בשם דנה, דנה הייתה בדרך חזרה לביתה מבית הספר, לפתע היא ראתה כלב ללא משפחה ושלא היה מישהו לידו. דנה לקחה את הכלב בזרועותיה, הרימה אותו והרגישה כי הוא קל לה, זאת בגלל שהוא היה גור קטן. דנה לקחה את הכלב לדלת הכניסה לביתה אך לא הכניסה אותו אל ביתה. הסיבה לכך הייתה בגלל שההורים שלה לא היו מרשים לה להכניס חיות הביתה. פתאום דנה נזכרה שלדודה שלה מצד אמא היה כלב בעבר אבל הוא נפטר.
לדודה היה את כל הציוד שנדרש בשביל לגדל כלב. דנה החליטה ללכת עם הכלב לדודה שלה וכשהגיעה לביתה שאלה אותה: “האם את יכולה לטפל בכלב שמצאתי ברחוב?” דודה שלה השיבה לה: “בשמחה”. דנה השאירה את הגור בביתה של הדודה ומדי פעם הלכה לבקרו לאחר בית הספר. דנה שיחקה עם הכלב והכלב נקשר אליה ואהב אותה מאוד. הכלב אהב גם את הדודה של דנה שגידלה אותו במסירות ובאהבה גדולה.
באחד הימים דנה החליטה לשאול את הוריה האם אפשרי להביא כלב הביתה, הוריה של דנה השיבו שהם לא מסכימים ובכל זאת דנה ניסתה לשכנע אותם ואמרה שהיא תדאג לו, היא תקח אותו לטיולים, תאכיל אותו ותשחק איתו. אבל שום דבר לא הועיל ההורים שלה לא השתכנעו “אנו לא מסכימים להכניס כלב הביתה כי בזמן שהכלב יהיה בבית את תהיי בבית הספר, אמא צריכה ללכת לעבודה וגם אני” אמר אבא “והכלב יהיה לבד, מי ייקח אותו לטיול ומי יאכיל אותו”. גם אמא הסכימה איתו “הלוואי שיכולנו להכניס את הכלב, אבל זה פשוט בלתי אפשרי”. דנה חשבה על זה במשך יומיים ובוקר אחד היה לה רעיון, היא סיפרה לאמא שלה “יש לי רעיון, דודה אילנה לא עובדת אז היא תוכל לשמור על הגור שלנו”. אמא ואבא חשבו על זה וכשחזרה דנה לביתה מבית הספר, אמא שלה אמרה: “בסדר, אבא ואני חשבנו על הרעיון שלך והחלטנו שאנחנו מסכימים”. דנה שמחה כל כך ומהיום הזה דודה אילנה שמרה על גור הכלבים קטן בכל יום, דאגה לו ושמרה עליו בכל יום עד שדנה הייתה חוזרת מבית הספר. יום אחד, בשעות אחר הצהריים, דנה באה לביתה, היא ראתה את דודתה ובקשה ממנה “אני יכולה לבחור לגור שם?”, “בטח! למה שלא תוכלי? דודה אילנה השיבה ” זה הכלב שלך ולא שלי”.
דנה הלכה לחדרה וחשבה על שם לכלב הקטן, בדיוק באותו היום אמא ואבא באו עם מתנה – קולר עם השם “לאקי”, דנה לא האמינה, “איך ידעתם שזה השם שעליו חשבתי?” היא שאלה, “בדיוק אותו רציתי, לאקי זה שם יפה מאוד” אמרה דנה. אמא ואבא השיבו לדנה “הלכנו לחנות החיות ומצאנו את הקולר הזה שם”. דנה שמה את הקולר על הגור, ליטפה אותו ואמרה לו :”אני אוהבת אותך לאקי”, לאקי הקטן שמח מאוד על השם החדש שקיבל וקשקש בזנבו.
כעבור עשר שנים, דנה גדלה וכך גם לאקי, כעת היא בת 18 ולומדת נהיגה, וגם לאקי כבר לא היה קטן, הוא הפך להיות כלב שמירה, אז דנה לקחה אותו לכל מקום שהיא הולכת אליו. אפילו שדנה הייתה לוקחת את לאקי איתה כל הזמן, זה היה נדמה שבכל פעם מחדש, לאקי מתרגש בדיוק כמו בפעם הראשונה שלקחה אותו. יום אחד הגיע יום הטסט של דנה, היא התרגשה מאוד, ופחדה מאוד שהיא לא תצליח לעבור את הטסט. היא עשתה אותו ונלחצה אפילו שהמורה שלימד אותה נהיגה היה טוב, היא פחדה שהיא לא תזכור את מה שלמדה ותכשל. הבוחן שבחן את דנה היה מפחיד, ודנה לא הצליחה לעבור את הטסט, הוא אמר לה ברצינות :”לא עברת את המבחן – נכשלת” , דנה התעצבה מאוד. אמא ואבא שלה אמרו: “הדרך הכי טובה לעבור את המבחן ולהתגבר על הפחד היא לדמיין שמישהו שאת אוהבת נמצא לצידך”. במבחן הבא דנה דמיינה שלאקי נמצא לידה וכך היא הצליחה לעבור את המבחן.
כעבור שנתיים יום החתונה של דנה הגיע, היא התרגשה מאוד מהחתונה עם עומרי – נער צעיר, יפה וחכם. עומרי מנגן בגיטרה והוא הבטיח לה שינגן לה בחתונה שיר במיוחד בשבילה. כשהחתונה התחילה, דנה הרגישה כאילו יש לה פרפרים בבטן, היא ועומרי עמדו להחזיק ידיים ופתאום פסק החשמל, לא היה אפשר לראות כלום, החתונה התבטלה וכולם היו צריכים לצאת מהאולם. דנה ועומרי היו עצובים אז הם הלכו לארון החשמל וניסו לתקן את הבעיה, אך הם לא הצליחו, אז הם דחו את החתונה למחרת בבוקר וערכו אותה בגינה בביתה. האורחים התלבשו באופן חגיגי, הכלה והחתן לבשו את הבגדים המפוארים שלהם, ואפילו לאקי לבש חליפה לבנה עם כפתורים ופפיון שחור שהתאימו במיוחד בשבילו, והחזיק בפה סלסלה עם פרחים ופיזר אותם בדרך לחופה, הם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה. דנה למדה והבינה שעזרתה לכלב סייעה לה בהמשך, וכן תמיד להאמין שיש לנו אפשרות לתקן דברים, דנה ועומרי ידעו להתמודד עם הבעיה בחתונתם, דנה גם למדה שעם רצון ניתן להשיג דברים ולהגיע ליעדים.
