שלום קוראים לי: חשמי, קיצור של חשמיניך (כן. תאמרו מה שתאמרו על השם שלי, שמעתי מספיק בדיחות לחיים שלמים)
היום הלכתי לבית ספר כמו כל יום רגיל רק שהיום הייתי ממש עצוב (נכון, כל פעם שאני הולך לבית ספר אני עצוב אז מה?), אז הלכתי דרך הגינה במחשבה שאשחק קצת. הסתובבתי בקרוסלה, התנדנדתי בנדנדה והתגלשתי במגלשה. פתאום בלי שום התראה מוקדמת שמעתי יללות, שאלתי בקול:” מי זה?” אף אחד לא ענה, והיללות רק גברו. נלחצתי, אחרי כמה שניות אזרתי מספיק אומץ והלכתי לכיוון היללות. לא האמנתי למראה עיני, צבטתי את עצמי בכוח, אבל המראה שראיתי היה אמיתי, זה היה כלב פצוע!. ישר לקחתי אותו למרפאה, והם אמרו לי: “אל תדאג ילד תחזור בשעה שלוש ורבע. ועכשיו, רוץ ללימודים!”.
רצתי מהר והגעתי רק דקה אחרי הזמן, מזל, אך לא הצלחתי להתנער מהמחשבה שהכלב אולי מת. ההפסקה הגיעה ואיתה ריח של עשן, מוזר, אז אני ועוד כמה ילדים יצאנו לחקור את העניין. עלינו לחדר המחשבים והעשן רק התחזק. פתאום ראינו אש!. נלחצנו והתחלנו לברוח למטה, כולם הצליחו לצאת אבל אני נפלתי והאש לכדה אותי. שמתי מיד מסכה וחיפשתי דרך לברוח… לא מצאתי!!!. שמעתי צעקות של חברים שלי אבל גורלי נחרץ. פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב את כל הדברים שרציתי לכתוב לחברים שלי.
בדיוק שתלשתי את הדף שמעתי נביחות לא האמנתי למראה עיני זה היה כלב עם גלימה! לא ראיתי איך הוא נראה, אך מה שתפס את עיני היה מה שהוא החזיק בפה: מטף!. הוא הושיט לי את המטף ומיד חטפתי אותו והתזתי לכל כיוון. האש כבתה אך עדיין היה עשן וכמעט נחנקתי. פתאום אורו עיני: היציאה הייתה פתוחה. רצתי, נואש להגיע ליציאה לפני שאחנק למוות. הראייה שלי השחירה הרגשתי שכוחותיי אוזלים, ושאני עומד לאבד הכרה. לצערי לא הצלחתי לצאת, נפלתי, ועמדתי לאבד את ההכרה. פתאום ראיתי את הסופר כלב מעלי. בשלב הזה חשבתי שאני הוזה.
איבדתי את ההכרה. מחשבות עברו בראשי כגון: “הלך עלי” או: “אין לי סיכוי” אני ידעתי שחיי בסופם ודבר לא היה יכול להציל אותי. אך ניסים קוראים לפעמים, פתאום פתחתי את עיני וראיתי את המרפאה שבאתי אליה עם הכלב!!! כשכבר ראיתי מספיק ברור ראיתי שהסופר כלב רוכן מעלי!!! לשמחתי לא הייתה גבול, אני בחיים! ואז ראיתי את האחות של המרפאה, שאלתי אותה: “איך אני בחיים?” ומיד היא ענתה לי: “הכלב המיוחד הזה הציל אותך הוא הביא אותך לפה!!!” מיד חשתי הקלה ושאלתי: “מה עם הכלב שהבאתי לפה?” היא השפילה את פניה ואמרה: “הוא ברח לפני שעה בערך”. “מה?!”עניתי: “איך הוא ברח?”. היא אצביע לכיוון כלוב פרוץ ואמרה: “לא יודעת, אבל הוא החלים כבר”. נאנחתי בהקלה. “לפחות הוא חי”, אמרתי, “אבל אתם תחפשו אותו, נכון?”, “ברור”, היא הרגיעה אותי, “נחפש עד שנמצא אותו”. “גם אני” אמרתי, והלכתי. פתאום בצד הדרך ראיתי כלב מסתכל אלי, זה היה הכלב שברח! לא, רגע, זה היה הסופר כלב!.
“רק רגע” אמרתי “אתה הסופר כלב? או הכלב שברח?” חטפתי התקף לב כשהוא ענה לי: “גם וגם. אתה בבוקר הצלת אותי, ואז אני הצלתי אותך” “מה?!” צרחתי “אתה מדבר? וגם החלמת?” “כן וכן” ענה הכלב:” למה אתה צורח? אגב, אתה רוצה לאמץ אותי?” “כי אני מופתע.” עניתי “וכן, אני רוצה לאמץ אותך” הכלב ענה: “בשמחה”
