יום לפני חג הסוכות מוקדם בבוקר עדיין לא התעוררתי ממש שכבתי לי במיטה .ברקע הטלפון צלצל אמא ענתה ואמרה: כן ,כן , נמסור את הכלבה היום . חשבתי לעצמי מה ? למסור ? אני שומעת טוב ?התקרבתי והקשבתי בסקרנות לשיחה . לא הצלחתי לזהות מי האישה אבל שמעתי לפרטי פרטים את השיחה. ניקיתי את אוזניי כי חשבתי שאיני שומעת טוב, אך זה היה נכון. אמא הייתה רצינית לגבי הכלבה שקיבלתי מסבתא, היא באמת מתכננת למסור אותה.
הייתי עצובה ומופתעת, ידעתי שאמא רוצה למסור אותה אך לא האמנתי שהיא מסוגלת לכך. אמא הסבירה לי שוב ושוב שהכלבה מפריעה לה לישון בלילות ונובחת על כל מי שנכנס הביתה ואם ארצה כלבה כשאגדל אצטרך לטפל בה נכון . הבטחתי לה שאטפל בה ושאקח אותה לטיול פעמיים ביום אבל אמא הייתה נחושה למסור אותה. הלכתי לחדר שלי ובכיתי בכי היסטרי, הדמעות זלגו מעצמן טמנתי את ראשי בכרית שלי. אמא שמעה אותי בוכה בחדר ונבהלה, צעדיה התקרבו לכיוון החדר ואני רצתי ונעלתי את הדלת. אמא ביקשה שאפתח לה אבל כל כך כעסתי עליה, לא רציתי לדבר איתה באותו רגע. אחרי כמה דקות ידעתי שאמא עצובה ושהיא לא מוסרת אותה כדי להעניש אותי . הרגשתי רעב פתחתי את הדלת ויצאתי מהחדר. אכלנו ארוחת ערב משפחתית והראיתי לאמא שאני כועסת עליה, חשבתי שאולי היא תשנה את דעתה.
הלכתי לישון עצובה, קמתי בבוקר במחשבות והרהורים איך אוכל לפגוש את לואי . אולי היא נמסרה לאחד השכנים ? אולי אראה אותה באחד הפארקים ? חיפשתי עם אחותי הגדולה יום אחרי יום בכל הגינות במטרה למצוא אותה ולהחזיר אותה הביתה. כמעט התייאשנו ואז נזכרנו שיש ליד בית הספר גינת כלבים שלא חיפשנו בה. תכננו שלמחרת נלך בסוף יום הלימודים לחפש את לואי. בבית הספר לא הצלחתי להתרכז בשיעורים, כל היום דמיינתי איך ארוץ ואחבק את לואי כשאמצא אותה. הצלצול הגיע ורצנו לגינה, ראינו כלבה בדיוק כמו לואי. קראתי ״לואי לואי״ והכלבה לא הסתובבה אליי, זאת לא הייתה לואי שלנו. חזרנו הביתה עוד יותר עצובות.
שבוע לאחר מכן, החלטתי לעשות מעשה ולקחתי את הפלאפון של אמא בסתר חיפשתי בכל אנשי הקשר שלה את האישה שלקחה לנו את הכלבה. מצאתי אותה! קוראים לה שירי והיא לא גרה בעיר שלנו. אגב לי קוראים רותם, לאמא שלי קוראים רונה ולאחותי הגדולה קוראים אלה. הסתתרנו אחותי ואני מתחת למיטה והתקשרנו לשירי. שירי ענתה ונשמעה די נחמדה, למרות שחשבתי שהיא מכשפה כי היא לקחה לי את הכלבה. שאלנו אותה אם אפשר לבקר את לואי שלנו היא ענתה באדיבות: בשמחה. רצנו לספר לאמא ובקשנו ממנה לנסוע לשירי.
אמא הבינה שאנחנו צריכות להיפרד מלואי וזה לא בסדר מצידה שלא נתנה לנו את האפשרות להיפרד ממנה והחליטה שאולי כדאי שנראה אותה בביתה החדש. היא הסבירה לנו שטוב לה עכשיו כי היא גרה במושב יש מרחב והיא יכולה לרוץ בשדות. הגענו לבית קטן במושב, מוקף שדות ירוקים. מחלון האוטו ראינו את לואי וחייכנו חיוך גדול. לואי שיחקה עם חברים חדשים והיה לה טוב. אמרנו לאמא שאנחנו לא רוצות לצאת מהאוטו כי יהיה לנו קשה להיפרד ממנה ועכשיו אנחנו שמחות לראות אותה משחקת ורצה עם כלבים אחרים. אמא הייתה גאה בנו על שגילינו בגרות , התחבקנו שלושתנו והסתובבנו הביתה מחויכות ושמחות.
