הכלבה המיוחדת שלי
הכל התחיל בצהריי יום אחד שאמא ואני ראינו מודעה על כלב חמוד, שמחפשים לו בית חם. אני ואחותי התלהבנו משמחה ושאלנו את אמא ואבא האם נוכל לאמץ את הכלב המתוק שבתמונה. אמא התקשרה למספר הטלפון שבמודעה ושאלה האם נוכל לבוא ולראות את הכלב החמוד ושאנו רוצים לאמץ אותו. קיבלנו תשובה חיובית ונסענו בהתרגשות.
כל הדרך חיכיתי לרגע להיפגש עם הכלב שראיתי בתמונה. כשהגענו ראיתי את הקטנטן מהחלון ומיד התאהבתי בו, החמוד לא הפסיק לקפוץ עליי ועל אחותי ורץ אחרינו כאילו משחקים תופסת, מיד הבנתי שהחיבור הזה מיוחד והחלטנו לאמץ את הכלב החמוד. בדרך חשבנו על שמות שיכולים להתאים לו ומכל השמות בחרנו לקרוא לו “לואי”.
לואי היה מרכז הבית הוא היה מאוד חכם, לימדתי אותו לתת יד ולשבת ממש בקלות. הוא אפילו לא יכל לשבת בשקט כשאני והמשפחה נכנסנו לשחות בבריכה. הוא קפץ על הכיסא ומשם טיפס לשולחן וקפץ לתוך הבריכה והתחיל לשחות איתנו. הוא היה כלב נורא מצחיק ומתוק.
בכל יום היינו הולכים עם לואי לפארק ומשחקים איתו עד השקיעה. כשכבר לא נשאר לנו כחוות היינו חוזרים הביתה עייפים ומרוצים.
באמצע הקיץ הגיע זמן החופשה שתכננו מראש כמו בכל קיץ, וחשבנו היכן לואי יהיה בזמן החופשה. התקשרנו לכמה חברים ולבסוף המליצו לנו לשים אותו בפנסיון כלבים . התקשרנו למספר שהמליצו לנו ודיברנו עם אישה מאוד נחמדה, שאוהבת כלבים ומטפלת בהם. החלטנו להשאיר שם את לואי בזמן החופשה.
אני זוכר שנסענו לבית מלון בצפון הארץ, מקום ממש יפה עם בריכה ענקית בצורה של דג. גם החדר שקיבלנו היה גדול עם נוף לים וגם לבריכה ונראה ממש כמו גלויה. גם חדר האוכל היה מפואר מלא בסוגים שונים של אוכל, פירות וקינוחים. אני לקחתי שניצל וצ’יפס עם קטשופ. כשישבתי לאכול הרגשתי געגוע לכלב שלי לואי. חשבתי לעצמי אולי להתקשר ולהשמיע את קולי, שידע שאני חושב עליו. אני בטוח שלואי לא הפסיק לחשוב עלינו לרגע, הוא כבר הפך לחלק מהמשפחה.
פתאום באותו הרגע הטלפון של אמא צלצל ובקו השני הייתה בעלת הפנסיון, המקום שבו לואי שהה. הסתכלתי על אמא ופתאום הפנים שלה נראו עצובות. רציתי לדעת מה קרה.
אמא הושיבה אותנו וסיפרה שלואי ברח, כנראה מרוב געגועים אלינו. הוא פשוט קפץ מעל החומה ורצה למצוא את הדרך הביתה. הכל הפך לסיוט כשחזרנו ולואי לא היה. חיפשנו בכל מקום ולא מצאנו, הייתי נורא עצוב. אמא הציעה שנדפיס שלטים עם תמונה של לואי ומספר הטלפון שלה ושל אבא ובטוח שמי שימצא אותו יתקשר אלינו ויגיד שמצא אותו. אני ואבא הסתובבנו ימים ושעות ברכב וצעקנו: “לואי” “לואי”. חשבנו שהוא ירוץ אלינו כאשר ישמע את קולנו.
לפתע מתוך השיחים רץ אלינו כלב קטנטן, אבל זה לא היה לואי. זאת הייתה גורה חמודה מאוד, משולבת בצבעים יפים: חום, לבן ושחור. החלטנו לשמור אותה עד שנמצא את לואי. קראנו לה טוי, היא מילאה את הבית בשמחה ובאושר והיא חיה אתנו עד עצם הים הזה. אנו אוהבים אותה מאוד ועדיין מתגעגעים ללואי היקר וחושבים תמיד מה עלה בגורלו ומקוים רק שהוא נמצא בבית חם ואוהב כמו שלנו ואוהבים אותו מאוד.
