אמא של נדב קנתה לו כדור. הוא בצבע כחול וצהוב, כמו מכבי תל אביב, ונדב שמח מאוד. הוא קרא לחברים שלו – יובל, דניאל ונועם – לרדת לגינת ירושלים בשעה שתיים וחצי. הם שיחקו ונהנו.
פתאום, בעט נדב את הכדור מחוץ לגדר של הגינה והוא היה עצוב מאוד. הכדור נפל לאתר בנייה של בניין, ושם היה כתוב: “אסור להיכנס לשטח הבנייה”. הם צעקו, אבל אף אחד לא ענה. הם ניסו וניסו, ועדיין אף אחד לא ענה. ואז מישהו ראה אותם – זה היה אחד מהאנשים שבונים את הבניין. הם אמרו לו שנפל הכדור לשטח הבנייה. הוא אמר: “אני אשתדל למצוא את הכדור, אבל באיזה צבע הכדור הזה?”. “כחול וצהוב,” הם ענו. “אוקיי.”
הוא חיפש אבל לא מצא, והם היו עצובים. אז כולם הלכו לבית שלהם ונדב חזר בבכי. אמא שאלה: “מה קרה? ולמה לא חזרת עם הכדור?”. “אנחנו שיחקנו ונהנו מאוד, ופתאום בעטתי אותו החוצה לתוך אתר הבנייה!” “אוי,” אמרה אמא, “לא נורא, אני אקנה לך חדש.” “לא אמא, אני אחפש.” “אוקיי.”
הוא חיפש וחיפש ולא מצא. עוד פעם חזר הביתה, התקשר לחברים שלו ואמר: “בבקשה תעזרו לי לחפש את הכדור שלי”. “אוקיי,” אמרו החברים ושאלו: “באיזה צבע הכדור?”. הוא אמר: “צהוב וכחול”.
פתאום הם ראו ילד עם אותו כדור. הם אמרו: “זה שלך!” וכולם רצו לילד ואמרו: “אתה גנב! למה גנבת את הכדור שלי?”. “אני לא גנבתי,” אמר הילד. “איך? הכדור ממש דומה לכדור שנאבד לי!” “אני לא יודע ממש.”
“תביא לי את הכדור שלי מיד!” “אבל זה לא הכדור שלך!”
אמא אחת ראתה אותם רבים ואמרה: “למה אתם רבים?”. “כי הוא גנב לי את הכדור!” “אני לא!” “הוא קנה כדור כמו שלי. אולי את רואה? זה שלי!” “אני לא גנבתי!” האמא אמרה לנדב: “נכון, הוא יכול להיות צודק. זה יכול להיות כדור אחר”. “סליחה,” אמר נדב לילד, “אתה סולח?”. “כן. ביי ותודה לך אישה.” “בבקשה” ענתה האשה
חזרתי הביתה והרגשתי עצוב מאוד. אמא אמרה: “לא מצאת?”. “לא.” “לא נורא.” “זה כן נורא! אני לא אחראי!” “אתה כן. איבדת פעם אחת, זה לא נורא.” “תודה אמא שעודדת אותי.” “בשמחה, אני איתך תמיד.” “תודה. מה אני צריך לעשות אם לא מצאתי?” “אנחנו נחפש בגינה עוד פעם.” “אוקיי אמא, תודה שאת עוזרת לי מאוד.” “בשמחה.”
אמא ונדב הלכו, חיפשו וחיפשו ולא מצאו. חזרו הביתה. “למה אני לא מוצא?”. “תמיד נראה לי שאני יודעת,” אמרה אמא. “באמת אמא? איפה?” “אז הכדור, נראה לי שהוא לא בגינה. אולי הוא ב’אבדות ומציאות’?” “נכון אמא! אולי מישהו לקח ושם ב’אבדות ומציאות’. נכון, נלך לחפש שם.”
הלכו ולא מצאו. “נלך ל’אבדות ומציאות’ האחרות.” “אוקיי אמא.” הלכנו, וזה גם לא היה שם. “לא נורא נדב, נקנה אחר.” “לא אמא, אני רוצה למצוא את הכדור. אני רוצה להיות אחראי ולא לאבד כל דבר.” “גם אני לא כזאת אחראית לפעמים, באמת.” “תודה על העזרה אמא.” “אמרתי שאני תמיד איתך.” “אני יודע. אז אמא, מה את רוצה שאני אעשה? עשינו הרבה ולא מצאנו.” “נחפש פעם אחרונה,” אמרה אמא.
נדב הלך פתאום ראה מודעה שכתוב בה:
“מצאתי כדור. אם זה שלכם, תתקשרו למספר הזה: 052-5205366″. נדב התקשר ואמר: “זה הכדור שלי!”. “תגיד, באיזה צבע הכדור?” “צהוב כחול, כמו מכבי תל אביב.” “נכון! איפה זה נאבד לך?” “בגינת ירושלים.” “נכון! אני בא עכשיו.” “תודה!”
