בום!! נשמע רעש חזק והרכב נעצר.
“אוי, אבא, מה קרה?” שאלתי
אבא בדק מה קרה ואז ענה: “התקלקל משהו במנוע”. אבא אמר לכולנו לצאת מהרכב ויצאנו. היה שדה פרחים בצד הכביש ואחותי שירה שאלה :”רוצים לשחק בתופסת?”
“כן!” עניתי, “כן!” ענה אליה אחי, ופתאום שמואל הקטן הגיע ואמר “נוא” בתנועה של לא, כולנו צחקנו.
התחלנו את המשחק, שירה הייתה התופסת והיה נורא כיף. כעבור עשר דקות אבא אמר שהוא תיקן את התקלה ואפשר לעלות. רצתי לכיוון הרכב, אך בדרך החלקתי על אבן וקיבלתי מכה ביד. כאב לי מאוד ובכיתי. עליתי לרכב ונסענו לבית חולים. כשהגענו כולם הלכו למסעדה קרובה ואבא ואני עלינו למיון. הרופאה בדקה אותי ושלחה אותי לצילום.
“אני רואה שיש לך שבר” אמרה לי הרופאה והתחלתי לבכות. זה אומר שאני לא יכולה לחיות חיים רגילים בחופש! הרופאה שמה לי גבס ואבא הלך איתי לחנות גלידה כפיצוי. פגשנו את שאר המשפחה במסעדה. לא היה לי חשק לאכול ונסענו כולם הביתה.
הייתי מאוד עצובה וכשהגענו הביתה מיד נרדמתי.
טוב, זה היה שווה את זה… בבוקר חנה, רחל, רבקה, יעלה ורננה בנות דודותיי הגיעו. כנראה אמא ראתה כמה עצובה אני והזמינה אותם, חשבתי לעצמי. התנפלתי עליהן עם יד אחת ושיחקנו מלא. יצאנו לגינה וחזרנו כעבור חצי שעה. כששבנו הביתה הן ציירו לי על הגבס מלא לבבות וכתבו לי עליו “החלמה מהירה” וכל מיני איחולים. רק בשבע בערב הן הלכו ועכשיו אני ממש שמחה!
