לפני שנים רבות חיה ילדה בת 11 ושמה שי. שי הייתה יתומה והיא גרה לבד בביתה. יום אחד החליטה שי ללכת למצוא לה משפחה. היא ארזה רק מה שנכנס בתיק הקטן שלה, קצת מים, קצת אוכל, וחיכתה שהערב ירד.
כשהגיע הערב היא יצאה, היא לא אמרה לאף אחד שהיא עוזבת, אפילו לא לחברה הכי טובה שלה, תהילה. קודם כל היא הלכה ליער כי היא ידעה שאף אחד לא ירצה לאמץ אותה היא כבר בדקה אצל כולם, אבל אף אחד לא הסכים. כולם אמרו שיש להם מספיק ילדים ורק משפחת צ’רליסטון אמרו שהם בכלל לא רוצים. אז היא הלכה ליער ואז לפתע היא הרגישה טיפה ואז עוד ואחריה עוד המון. ופתאום בין רגע מבול שטף את האזור. שי מצאה עלה גדול במיוחד ביער והניחה אותו על ראשה כמחסה מהגשם והחלה לרוץ. אחרי קילומטר של ריצה היא ראתה מערה באופק והגבירה את קצב הריצה שלה כדי להגיע אל המערה כמה שיותר מהר.
כששי נכנסה למערה היא הייתה עייפה מאוד ונרדמה על הרצפה. כשהיא התעוררה היא ראתה דוב שישן לידה, היא צרחה והדוב התעורר ונהם. ופתאום שי הבינה כל מה שהדוב אמר. הוא שאל: “למה את צורחת? הבהלת אותי…” “אתה מדבר?” היא שאלה אותו. “כן,” ענה הדוב בפשטות. “טוב. אם אתה יכול לדבר איתי אז אתה יכול להגיד לי אם יש כפר קרוב לכאן?”, שאלה שי , ענה הדוב: “כן. את רק צריכה ללכת בשביל השמאלי ולא לרדת ממנו במשך כמה ימים ואז תגיעי לכפר.”
שי יצאה לדרך וצעדה שעות ארוכות. לאחר כמה זמן עצרה שי לנוח על סלע שהיה בסביבה. היא פתחה את התיק ולקחה לה קצת מים וקצת אוכל והמשיכה במסע. דקות ספורות לאחר שהמשיכה גילתה שי שהיא בכלל לא הולכת לפי השביל. היא ניסתה לחזור אחורה אבל רק הלכה לאיבוד עוד יותר. שי התיישבה על האדמה והחלה לבכות. פתאום איילה קטנה התקרבה אל שי ושאלה אותה: “למה את בוכה?” שי אמרה: “פגשתי את הדוב והוא אמר לי ללכת רק על השביל ולא שמתי לב ועכשיו אני לא מוצאת את השביל.”
“אהה,” אמרה האיילה.
“כן,” השיבה שי ושאלה: “את יודעת איך חוזרים לשביל?”
“לא,” אמרה האיילה. “אבל אני מכירה חיות שכן יודעות.”
“יופי,” אמרה שי. “את יכולה לקרוא להם?”
“כן.” ענתה האיילה, והתחילה לעשות קולות שנשמעו כך: “אוווווואווווווווו!!” שי צחקה. “למה את צוחקת?” שאלה אותה האיילה. “כי את עושה קולות מוזרים…” ענתה לה שי. והאיילה אמרה: “אלה לא קולות מוזרים. ככה אני קוראת לחברים שלי.”
“אהה, עכשיו הבנתי.” אמרה שי. “יופי,” אמרה האיילה. “עכשיו רק צריך לחכות.” הם התיישבו על האדמה וחיכו. פתאום המון חיות באו בריצה, ואחד הארנבים שהיה ליד שאל: “מה קרה? טורפים?!””לא, הכול בסדר. פשוט יש כאן ילדה שזקוקה לעזרה שלנו.” אמרה האיילה. “מה היא צריכה?” שאל הארנב. “היא צריכה שנראה לה את הדרך לכפר.” אמרה האיילה. “אה, ניקח אותה לשם. אנחנו אוהבים לעזור. קדימה זזנו!”, אמרו הארנבים.
הם התחילו לצעוד וכעבור כמה שעות שאלה אותם שי: “עוד כמה זמן נגיע לכפר?”, “עוד כמה דקות” אמר הארנב. כעבור כמה דקות הם הגיעו. “סוף סוף”, אמרה שי, “עכשיו רק נשאר לי לעבור בין כל הבתים ולבדוק מי רוצה לאמץ אותי”. “אה” מלמל הארנב “זה כפר נטוש”. התעצבה שי ושאלה “עם מי אני יגור?”, הציע אחד הארנבים: “אולי תגורי איתנו?” הסכימה שי ושמחה על המשפחה החדשה שלה.
הסוף
