הירח של הילה
מאת: יסמין גרוס, כתה ה’, גפן, בית ספר “הלל”
פעם אחת היתה ילדה שקראו לה הילה. כשהיתה קטנה, אמא שלה הקריאה לה ספר על זבוב קטן בשם ג’ורג’ שחלם להגיע לירח. אבל המשפחה שלו אמרה לו שהוא לא יכול – הוא קטן מדי וחלש מדי. אבל הוא התעקש ובכל זאת עף. בכל פעם הגיע למשהו אחר שחשב שהוא הירח, ואז גילה שהוא רק משהו קרוב, כמו מנורת רחוב, או מגדלור. אבל הזבוב הקטן לא התייאש. כשהגיע למגדלור, פגש עכבר שתמיד חלם לדוג דגים, והתעקש עד שהצליח. העכבר נתן לו השראה ועידוד ואמר לו: “אתה יכול להגיע, כי יש לך הרבה אומץ ונחישות, ואני מאמין בך!”. ואכן, ג’ורג’ המשיך להתקדם, לא התייאש, ולבסוף הגיע לירח.
הילה, ששמעה את הסיפור בגיל 6, מאד אהבה אותו. בגיל 7 היא התחילה ללמוד התעמלות קרקע וריקוד, והצטיינה בשניהם. אבל בגיל 8 קרה לה משהו מוזר. העצם ברגל שלה התחילה לגדול עקום. אחרי שנתיים של כאבים, היא עברה ניתוח קשה ברגל כדי ליישר אותה. במשך כל אותה תקופה, היה לה קשה להתעמל ולרקוד, ואחרי הניתוח ממש היה אסור לה לרקוד ולהתעמל למשך כמה חודשים.
היא הרגישה ממש עצובה, וראתה את הבנות בקבוצה שלה מתקדמות ולומדות, ורק היא נשארת מאחור. כשכבר היה מותר לה לחזור, היא חשבה לעצמה: אין טעם לחזור לרקוד ולהתעמל, הרי אני ממש מאחור עכשיו, כולם התקדמו. אבל אז נזכרה בסיפור על ג’ורג’ הזבוב הנחוש. היא אמרה לעצמה: “אני לא אוותר, כמו שג’ורג’ לא ויתר. ואולי אני גם אצליח, כמו שהוא הצליח, להגשים את החלום שלי”.
היא חזרה להתעמל ולרקוד. בהתחלה היה לה מאד קשה להשתלב בחזרה. בתרגיל “רגל רגל קדימה”, שהיתה בו מומחית לפני הניתוח, גילתה שהיא לא מסוגלת לעשות אותו עכשיו. ב”פליק פלק”, היא גם לא הצליחה. ב”גלגלון בלי ידיים” – שבו היתה ממש טובה קודם, עכשיו לא הצליחה. היא הרגישה מחוץ לעניינים, עצובה ומיואשת. כמעט הלכה למורה לומר לה “אני הולכת הביתה”. אבל שוב ושוב הזכירה לעצמה את ג’ורג’ החבר הטוב שלנו, והמשיכה לנסות ולהתאמץ. שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש.
כשהגיע זמן התחרות השנתית בהתעמלות קרקע, המורה אמרה לה: “הילה, מה את אומרת, את מוכנה להתחרות?” והילה ענתה: “כן, אני מקווה שיהיה בסדר”. הילה התאמנה בבית יום יום, מול תמונה של ירח שתלתה בחדר כדי להזכיר לעצמה שאפשר להגשים חלומות. אפילו בגד הגוף שלבשה לתחרות היתה עליו תמונה של ירח.
ביום התחרות, הילה קמה בבוקר, ופתאום צרחה מכאבים “הרגל!”. היא לא ידעה מה קרה, אבל הרגל פתאום כאבה מאד! היא לקחה אקמול, נשמה נשימה עמוקה, ואמרה “אני לא אוותר, אני לא אוותר!”. ההורים שלה הסיעו אותה לתחרות. במהלך הנסיעה, הכאב ברגל פחת. כשהגיעה, נסחפה יחד עם שאר הבנות. וכשהגיע התור שלה להופיע, נזכרה שוב בג’ורג’ הנחוש, הסתכלה על הירח המצויר על הבגד שלה, ועלתה לבמה.
