בימים בהם שבע היבשות עוד היו אחת, בימים בהם יצורים ענקיים דמויי זוחלים שלטו לצד חיות זעירות, היה יער עצום בגודלו, אשר השתרע על רבע מיבשת פניגאה. וביער הזה, שלו קראו קלמבלבלבל, היו יצורים וצמחים יפהפיים לרוב. ולאחד מהם, אשר היה נבון, יפה וחזק יותר מין האחרים, הייתה הסגולה המאפשרת לו לעוף. ללא כנפיים, או עצם אחר אשר היה מסייע לו לעשות זו. היצור הזה, אשר היה נחש קוברה שחור ועצום בגודלו, אשר לו עיטורים לבנים על הברדסים, הופקד לשמור, במערה עשויה מזהב באמצע היער, על ענף. ענף בעל סגולות קסם חזקות במיוחד. היה בכוחו להחיות את המתים, לרפא את הפצועים ולשנות את צורתו של מי שמחזיק בו. ושני הדברים האלה, יופיו של הנחש והעובדה שהופקד על חפץ בעל כוחות כה רבים, הפכו אותו למטרות הצייד של יצורים מוזרים, מעין שדונים חזקים ונבונים עד מאוד. הם היו ההתגלמות של האדם בתקופה הזאת. הם אלה שגילו את האש ואת אומנות הנפחות. הם היו חזקים מאוד. וככל שהיה גדול כוחם כך היה גדול רצונם, להשיג את שניהם – את הנחש, ואת הענף. לשדונים האלו, אשר גובהם לא עלה על מטר עשרים וחמישה, הייתה מלכה. אשר נישאה לאחד מין המינים החיים ביער, אם כי איש לא יודע איזה בדיוק. והיא כרעה ללדת. ציידה וחייליה יצאו באופן קבוע לנסות לצוד את הנחש. אך זה הצליח להתחמק מכל אחד מניסיונות הצייד שלהם. לעיטים בעזרת כוחו לעוף ולעיטים בעזרת חמשת שומריו הנאמנים: אדמה, עץ, נפחות, מים, ועשן. אשר כוחם הרב עלה בעוצמתו על כוחם וחוכמתם של נבלי סיפורנו. הנחש, פפלונקד שמו, שמו, לא היה חושש להיעזר לעיטים במקל בשביל לשנות צורה. יום אחד, התגלגל לצורת תן וחמק בחשאי אל מחנה יריביו. ושם הוא גילה שדון חדש – היה זה הגדול והחזק מבינם הוא עטה שריון ארד ובידו החזיק רומח. פפלונקד ידע שזהו השדון שמולו הוא יצטרך להילחם בשביל להגן על המקל. אלה היו בשורות רעות מאוד בשביל הנחש. אך לצערו, לא היה ביכולתו לעשות דבר. הנחש חזר למחנהו, מוכה יגון. הוא ידע שאת מה שראה במחנה השדונים הוא לא יוכל לעצור. מרוב צער, שכח הנחש את חובותיו כשומר הענף והלך לשוטט ביער קלמבלבלבל. כעת, משהלך הנחש ושומריו איתו, התגנב השדון האיום אל מחילתו וגנב את המקל. כאשר גילה זאת הנחש, זעמו היה גדול ממנו. הוא הסתער אל מחנה השדונים 15 דק’ לפני שהשמש זרחה. הכיש את השדון, הרגו וגנב חזרה את המקל. אך כעת, שינו צד שומריו והפנו את קסמיהם נגדו. זו הייתה מתקפה שאי אפשר לעמוד בה: המים הציפו את ביתו של פפלונקד, הנפחות שלחה בו פגיונות לוהטים. העץ המטיר עליו ענפים חדים, ואם לקצר, אומר שהנחש לו היה יכול לעמוד בה. והוא נהרג, עד היום איש לא יודע איזו רוח הרגה אותו ככל הנראה המים, אך עובדה שהוא מת. אבל, לפני מותו תקע הנחש את המקל באדמה, רגע לפני ששטף אותו גל מים עצום. לאחר הקרב הזה חצי היער הושמד, ולאחר שמת החזק בלוחמיהם ברחו השדונים אל היער. מלכתם ילדה, אך לא היה זה שדון. ליצור לא היו שערות, ועורו היה בהיר. לא היו לו ניבים, והוא היה הרבה יותר גדול מתינוקות השדונים הרגילים.
זה היה אדם. והמקל? הוא נשר תקוע באדמה, באותו המקום בו שטף אותו הגל. והוא גדל, והיה לעץ יפהפה אשר לו אבנים יקרות במקום פירות. ככל הנראה, האדם כרת אותו כמה מאות שנים לאחר מכן. איש לא יודע איפה הוא כיום.
הסוף.
