היער האפל

 בליל חורף קר, הרוח שרקה והגשם טפטף בעדינות על גג הבית, ישב יוסי במרפסת עם חבריו, אורי ורון. אחד מהם, רון, שהיה משועמם. אמר, “שמעו”, “הייתם מעזים להיכנס ליער האפל בלילה?” היער האפל היה מקום מפחיד, יוסי, בעל רוח הרפתקנות, קפץ על ההזדמנות. “אני אכנס! מה כבר יכול לקרות?” הוא אמר בביטחון, אבל ראו עליו שהוא משקר. אורי, שהייה יותר פחדן, ניסה להניא אותו. “יוסי, זה לא רעיון טוב. “לילה אחד בלבד”, הבטיח יוסי. כך, בשעה מאוחרת, הם נכנסו ליער האפל. העצים הגבוהים  נראו כמו צללים שחורים, והאוויר היה מלא בריח רטוב, הם לקחו נשימה עמוקה וצעדו פנימה., מרחוק נשמעו חריקות הענפים שביער. כל רגע הרגיש שעה. לפתע, עיניים ירוקות זרחו מתוך החשכה, הם קפצו לאחור. “מה זה היה?” שאל אורי בקול רועד. “לא יודע,” ענה יוסי, “אבל זו בטח סתם חיה.” יוסי ניסה להרגיע את המצב, אבל תחושת הפחד החלה לגדול. האור היחיד היה מהפנס של רון, שהחל להבהב. “לא, לא, לא!” הוא קרא, “זה לא יכול לקרות עכשיו!” הפנס כבה, הם נשארו בחשכה מוחלטת. המחשבות החלו לרוץ בראשם, הם לבד, ללא שום דרך לחזור. האווירה הפכה למפחידה יותר, כאילו היער עצמו נושם סביבם. לפתע, נשמעה יללה רחוקה, יללה שגרמה לכולם לקפוא במקום מפחד. “זה בטוח כלב,” אמר יוסי, אבל הוא לא היה בטוח בעצמו. קולות של חרקים ומעופפים נשמעו מסביב, אבל הם לא העזו להסתכל סביבם. כעבור כמה דקות, הם מצאו את עצמם באזור פתוח ביער, הם ראו שאין עצים חוץ מכמה עצים בודדים והבינו שזו קרחת יער. במרכז, הם ראו עץ עתיק וזקן. “בואו ננוח כאן קצת,” הציע רון, אבל ברגע שהם התקרבו לעץ, הם שמעו רעש מאחוריהם. רעש של צעדים כבדים. אחת מהעיניים הירוקות חזרה, והפעם היא הייתה קרובה יותר. הם ראו דמות גבוהה ומעוותת, עם פנים שלא ניתן היה להבין. “לברוח!” צעק יוסי, הם החלו לרוץ לכיוון היציאה מהיער. זה הרגיש כמו לרדוף אחרי צל של אנשים בלתי נראים, היער הפך למבוך, הם איבדו את הכיוון. דמות המסתור אחריהם, רק קולות הנשימה  שלהם נשמעו. הם רצו במהירות, אך הדמות לא עזבה אותם. כל פעם שהסתכלו לאחור, הם ראו את העיניים הירוקות מתקרבות, כאילו הן רודפות אחריהם מתוך החושך. הם לא עצרו. הם רצו הביתה, לא מסתכלים לאחור. כשהם עברו את קו הגבול של היער, הם הרגישו את האור של המנורות ברחוב כמו חיבוק חם לאחר לילה קפוא. הם התנשפו בכבדות, קצב ליבם היה על מאתיים. “מה זה היה?” אורי שאל, עיניו עצומות בפחד. יוסי, עדיין בשוק, ניסה להרגיע את כולם. “זה היה סתם משחק של הדמיון,” הוא אמר, אך קולו רעד. רון, שהיה שקט מדי, הביט לעבר היער החשוך, ואז לחש בפחד, “אבל זה היה אמיתי…” שלושתם רצו בחזרה לבתיהם ונרדמו מייד. למחרת בבית הספר אורי קרא ליוסי ולרון ואמר להם בהתרגשות. “זוכרים את העיניים הירוקות שראינו אתמול?” שאל “איך אפשר שלא” אמר רון, “אבא שלי אמר שכנראה אלו היו גחליליות שעלו על חיה כלשהיא!” “מה עשה את האור?” שאלו רון ויוסי. “נו החיה המעופפת הזאת שעושה אור” אמר אורי, ישר כששמעו את זה. שלושתם צחקו ונרגעו.