היער
“עומר אתה נשאר אחרי בית ספר עד 16:00 .מי עוד רוצה?” שאלה המורה בתקיפות
“סליחה המורה אבל קבעתי עם חברים יש מסיבה” אמר עומר וכל הכיתה הנהנה “בצער” כביכול חוץ מיובל, הוא חשב לעצמו: תמיד ידעתי שאין לי הרבה חברים אבל ברוב טיפשותי לא תיארתי עד כמה. אוף אני כל כך טיפש.
ואז זה יצא, זה פשוט יצא ללא חשיבה ללא מעצורים, צרחתי ,לקחתי את הדברים שלי יצאתי מהכיתה טיפסתי מעל לשער התיכון וברחתי. פשוט ברחתי לא ידעתי לאן ולא איך לא רציתי ללכת הביתה ולא לקרובי משפחה כי חשבתי שאם אני כל כך גרוע כנראה שגם הם לא רוצים בחברתי.
הלכתי למקום היחדי שיהיה בשבילי כמו בית, כשהייתי עצוב וכועס הייתי הולך לחורשה.
מקום מבודד, אף אחד אף פעם לא היה שם, לא לפחות כשאני הייתי. התיישבתי על הנדנדה מעץ שבניתי וחשבתי. חשבתי על כלום. הרגשתי מרוקן ללא רגש וללא מחשבות וככה ישבתי שעות, עד שהגיעה החשיכה וידעתי שכבר מחפשים אותי ובטח דואגים לי, המשפחה שלי ההורים המדהימים שלי חשבתי רק עליהם והחלטתי לכתוב להם הודעה: “אמא אבא אני בסדר אני לא אחזור הביתה בלילה”
לא נכנסתי עוד לוואטסאפ לא רציתי לראות מה כתוב שם
רציתי ללכת לישון אבל הייתה לי בעיה: לא היה לי איפה, הלכתי לחפש בחורשה דברים שאוכל לבנות מהם משהו לישון עליו נכנסתי עמוק יותר לתוך היער ולא מצאתי כלום.
מלבד פסל מוזר שזז בפאתי היער.
התחבאתי מאחורי העץ וצפיתי בפסל: הוא ללא ספק חיפש משהו. אזרתי אומץ וניגשתי אליו: “סליחה יש לי שאלה, מי אתה?” ככה ישירות, הוא ענה לי “לא אענה אלא אם תענה לי: איפה ביער הזה יש נדנדנה מעץ?” אמר הפסל ” אוביל אותך לשם בתנאי שתזדהה” אמרתי “כמובן, שמי אניגל אני שומר על היער. “ממתי יש פסלים שזזים?” שאלתי אותו “מתמיד… רגע אינך יודע על כובע התהילה?” “לא מה זה כובע התהילה ולמה אתה מחפש אותו?” שאלתי, “כובע התהילה הוא כובע שתלבש אותו וכל רצונך יתגשם. אני מחפש אותו בגלל שאדוני שלח אותי”.
אני מודה שלדבר עם פסל זה מוזר. כשהוא הסביר על כובע התהילה ישר הבנתי שהוא מחפש את הכובע לא למטרות טובות אבל הרגשתי שהוא לא יפגע בי.
“נו אז תוביל אותי?” שאל הפסל “לא, מכיוון שאיני יודע היכן הוא” החלטתי לתרץ.
ראיתי שהפסל לוקח לקח גרזן והתקרב אלי. ישר רצתי עמוק לתוך היער יותר ויותר חיפשתי מקום יציאה מהיער. ראיתי אור והחלטתי לרוץ אליו.
התעוררתי כולי מלוכלך. “איפה אני?” מלמלתי לעצמי “אתה במקום בטוח אל תדאג” אמר קול חם ומנחם, מולי ראיתי אישה “לך תתרחץ יש לך שם ומגבת ואחר כך תבוא לאכול אסביר לך הכול שם” אמרה האישה והלכה.
עשיתי כדבריה וירדתי אל המטבח. התיישבתי ואז היא התחילה לדבר:
“היי קוראים לי מגי, ואני קוסמת. אתמול אתה השתגרת אל העולם שלנו. והחליטו שאני אקח אותך ואמחק לך את הזיכרון, אבל לא עשיתי את זה כי ראיתי שמדובר בילד פיקח שיצליח להבין מה קורה ולקחת את השליטה לידיים שלו. האם אני צודקת?” “בהחלט” עניתי והיא המשיכה: “מלבד כל המידע ששמעת עכשיו אני הולכת לספר לך משהו קצת מלחיץ. לפני כמה שנים התחילה פה מהפכה ועכשיו כבר אין שליטה לקוסמים כמוני, שולטים בנו ולכן בקרב הקהילה שלא הייתה רצויה התגלה לנו שבן האדם שינחת בקהילת הקוסמים יצא למשימה ויושיע אותנו מהרודנים האכזריים האלה. מה אתה אומר? תעזור לנו?
הייתי בשוק היה לי ברור שאני צריך לעזור להם “אבל איך?” שאלתי אותה “רק המידע שסיפרת לי עכשיו היה מסע” אמרתי. “הו לא יקירי, המסע רק מתחיל”
