הילד שהצליח בסוף

 

פעם היה ילד ששמו היה עדין לוי. הוא היה בן 8. במשפחתו היו 10 ילדים והוא היה הקטן ביותר. הם גרו בקליפורניה ליד הים.

 

עדין אהב את הים והוא אהב גם את הכוכבים. הוא למד עליהם כל הזמן. אבל כל הילדים במשפחתו אמרו שהוא גרוע בכל דבר והוא לא יודע כלום.

 

זה מה שהם אמרו. אבל הוא ידע שזה לא בסדר שכך הם חושבים עליו..

 

כל הילדים במשפחתו היו טובים בספורט, והאמת, הוא היה די גרוע. במשחקי הכדורגל הוא תמיד רצה לשחק נגד אחיו. אז סוף סוף האחים הרשו לו. אבל הם פגעו בו כל המשחק. הוא נפל ונפצע, אבל הם עדיין המשיכו. בסוף הם ניצחו… כמו תמיד..

 

הוא חזר הביתה וישב בעצב בחדרו וחשב לעצמו, “במה אני טוב?” הוא חשב, חשב, חשב. אבל הוא לא מצא כלום. לא טוב בציור. לא טוב בריצה. לא טוב בכתיבה. לא טוב בכלום.

 

הוא לא הבין שהוא באמת טוב בכמה דברים! הוא פשוט לא הבין עדיין במה.

 

דבר אחד שהוא כן ידע היה ללכת בעקבות הכוכבים. אבל הוא לא הבין עד כמה המיומנות הזו תועיל לו..

 

עברה שנה ורעידת אדמה התרחשה והיא גרמה לגל צונאמי ענק. הגל הזה פגע בדיוק במקום שבו הייתה העיר שלו. זה הרס את הבית שלו לגמרי.

 

משפחתו נאלצה להימלט על ידי עליה לסירה. הם היו צריכים ללמוד איך לחיות על המים. הם היו צריכים ללמוד איך לדוג; איך יש מים נקיים ואיך לשרוד בים.

 

הם לא ידעו איפה הבית שלהם או איפה החוף בכלל. לאחר זמן מה הם הבינו שהם אבודים בים… למרבה המזל, כשהיה לילה, עדין התחיל להסתכל על הכוכבים. הוא הבין שהוא כבר למד איך לקרוא כוכבים ויכול להבין מהכוכבים איך למצוא את הדרך חזרה אל ביתם..

 

 הוא סיפר למשפחה והם סוף סוף האמינו לו.

הם עקבו אחר הוראותיו ולבסוף בזכותו הגיעו ליבשה..

 

ההורים חזרו לעבודה והצליחו לקנות בית חדש. כל המשפחה הבינה שהם לא היו מגיעים אלמלא הידע של עדין  על הכוכבים. אם הוא היה שחקן כדורגל גדול זה לא היה עוזר להם על הסירה. סוף סוף כל המשפחה העריכה אותו.

 

מוסר ההשכל של הסיפור הוא שכל אחד טוב במשהו שהוא יכול לעזור לאחרים איתו. ולפעמים נדרש דבר קשה בחיים כדי להבין במה אתה באמת טוב..