קמתי בבוקר והתרגשתי כל כך: “היום עוברים לבית חדש”.
צעקתי בהתרגשות רבה, לא יכולתי ללכת לבית הספר מכיוון שעזרתי להוריי במעבר לבית החדש.
צחצחצתי, התלבשתי, אכלתי ומיד קמתי להושיט יד לאבי ואימי.
כשסיימנו לארוז את כל חפצי הבית, הוריי קראו לי ואמרו: “אמילי, הגיע הזמן לנסוע לבית החדש”.
עליתי עם הוריי למכונית, כל כך התרגשתי שכמעט ולא הצלחתי לנשום.
הדרך היתה ארוכה, ביתי הקודם היה בנתניה והבית החדש נמצא בתל אביב.
יצאנו מהמכונית בהתרגשות גדולה, אבל לפני שנכנסתי לבית, שאלתי את הוריי איך אגיע לבית הספר שלי, הוא מאוד רחוק?
הם הסתכלו עליי במבט מבולבל, שכחנו! הם אמרו.
שכחנו מה ?! שאלתי אותם.
שכחנו לספר לך, את עוברת לבית ספר חדש.
פחדתי. אני לא רוצה לעבור בית ספר, אמרתי בליבי.
מרוב כל הלחץ וחשש, לא פרקתי את מזוודותיי, פשוט הלכתי לחדרי, כיסיתי את ראשי בשמיכה ובכיתי.
הוריי שמעו אותי ורצו אליי במהירות. ביקשתי מהם לעזוב אותי בעודי מנסה לנגב את הדמעות.
הם התעקשו ודיברו איתי בכל זאת, אמרתי להם שאנינ לא רוצה לעבור בית ספר, זה מפחיד אותי ואיפה יהיו כל חבריי?
הוריי סיפרו לי שגם הם חוו את זה וזה לא כל כך נורא כמו שאני חושבת ואיני צריכה לדאוג.
הקשבתי להם אבל עדיין פחדתי.
הלכתי לישון ואמרתי לעצמי בלב: “בבקשה שמחר יהיה טוב”, כך חזרתי על המילים עד שנרדמתי.
בוקר טוב אמילי ! היום זה היום הראשון בבית הספר החדש שלך.
קמתי לאט בצעדים קטנים ממש. צחצחתי לאט, התלבשתי לאט, אכלתי לאט, אבל ניסיוני לאחר לכיתה כשל, הוריי קמו בשעה מאוד מוקדמת במיוחד בכדי שלא אאחר.
אבי הסיע אותי, פחדתי.
כשנכנסתי לכיתה כולם צחקו עליי, אמרו לי שאני נראית מוזר ושיש לי שם מטופש. בדיוק כמו מחשבותיי זה היה רק יותר גרוע.
בשיעורים זרקו עליי ניירות. בהפסקה הלכתי להתפנות כלפתע אני מגלה שנעלו אותי. בכיתי :”אני כבר לא יכולה יותר, אני מעדיפה לשבת בחוץ עכשיו בגשם”, אמרתי.
היה צלצול ולא יכולתי לצאת מהשירותים.
ראיתי חלון פתוח ויצאתי ממנו, והגעתי לכיתה באיחור של 10 דקות.
כשהסתיים היום חזרתי הביתה, מנסה לשמור את הדמעות בתוכי, שאמא ואבא לא יראו.
אז איך היה לך היום? שאלה אמא
היום הכי טוב בעולם, שיקרתי והלכתי לחדרי…
כבר שבוע אני מנסה להתמודד עם כל ילדי הכיתה, אמרתי לעצמי בלב.
פתחתי את דלת הכיתה. היי, הנה הלוזרית הגיעה! ילד מהכיתה אמר.
לא נכנסתי לכיתה, הלכתי.
לפתע ילד עוצר אותי ושואל אותי: למה את בורחת מכיתתך?
אמרתי לו: “כולם שומאים אותי ואני לא יכולה לסבול את זה יותר”.
הוא לקח אותי לכיתתי, ואמר לכולם:”למה אתם נותנים לאמילי להרגיש לא רצוייה כאן? היא בדיוק כמוכם, לא מגיע לה לעבור את זה בגלל שעברה לבית ספר חדש ולסבול ככה!
כולם באו אליי וביקשו סליחה.
אמרתי לילד שליווה אותי לכיתה: “מה גרם להם לשנות את ההתנהגות כלפיי?”
הוא אמר: “אני סתם ילד רגיל בסך הכל, אבל אני יודע שהרבה מהם עברו כאן את זה, אפילו אני”.
אמרתי לו: “תודה”.
היום שהתחיל מחריד ואיום הפך ליום הכי טוב בשבילי.
כשחזרתי הביתה חיבקתי את הוריי ואמרתי להם : “זה היה היום הכי טוב בעולם”.
חיכיתי למחר לפגוש את בנות הכיתה, הילדים והילד שעזר לי.
למחרת, אבי העיר אותי וכבר הייתי מאורגנת לבית הספר.
אמרתי לאבי : ” הולך להיות לי יום מאושר וטוב, אני כבר יודעת”.
