שמי ירין ואני בן שלוש עשרה וכמה חודשים, לפני מספר חודשים כשהייתי בגיל בר מצווה, משפחתי ערכה לי מסיבה באחד מאולמות בעיר, היה אירוע ממש שמח עם המשפחה, אבל וזה אבל גדול, לי עמוק בלב הייתה עצבות גדולה ועמוקה ועל כך ועל מהפך ענק שעשיתי בחיי אני רוצה לכם. נתחיל מכך שבכיתה מכנים אותי ״הילד השמן״ , וזאת רק בגלל המראה שלי , כן, אני קצת מלא אבל זה כינוי שדבק בי : “השמן”. כפי שאתם בטח מתארים לעצמכם, אני ממש לא אוהב את הכינוי הזה. בהפסקות יש את “החבורה” תלמידים מאוד מסוימים שבאים עלי כולם יחד ומרביצים לי. יום אחד כשחזרתי לבית ראיתי כמה מהילדים מאותה חבורה ידעתי שעתה אני בצרות ולכן התחלתי לרוץ, ואכן כשהבחינו בי הם רצו לכיווני, לצערי מרוב משקלי הרב הילדים תפסו אותי והתחילו להרביץ ולהתנפל עלי. הבנתי שככה אני לא יכול להמשיך, אף אחד גם לאט יעזור לי אם לא אעזור לעצמי, החלטתי שאני חייב להתאמן, לרדת במשקל ולהיות הרבה יותר חזק. אבי היה מאמן כושר אז ביקשתי ממנו שיאמן אותי למשך שנתיים ולהפתעתי אבי הסכים. היום הראשון לאימוני היה היום הכי קשה בחיי. היום השני היה כבר קצת פחות קשה עד שהשתפרתי. אחרי חודש הייתי נראה שונה לגמרי ושום ילד לא אמר לי מילה שלא אהבתי. הם פשוט ראו שינוי עצום במראה שלי. אחרי מספר ימים של שקט ללא הקנטות, ימים שממש שמחתי על השינוי שעשיתי בעצמי, אחד התלמידים החזקים בכיתה החליט שגם אם עשייתי שינוי, הוא וחבריו לחבורה האלימה לא יוותרו לי כל כך מהר. כל הבנים של הכיתה נפגשו איתי רחוק מביתי, אבל היה משהו אחד שלא ידעתי, והמשהו הזה היה אפל מאוד, אותם ילדים התנפלו עלי והרביצו לי ללא הפסקה. עד שמרוב נזק שנגרם לי אושפזתי בבית חולים במצב בינוני. הייתי בבית החולים למשך שלושה חודשים קשים מאוד ,כשחזרתי לבית הספר, גיליתי שאותם ילדים קיבלו מאסר בית של שלושה חודשים. לאחר שלושה חודשים קבוצת הילדים הפוגעת חזרה לבית הספר, אבל הפעם עם ההורים שמלווים אותם לכיתה, לאחד מן הילדים הפוגעים קראו יורם ,ויורם אמר לי: “למזלך הרב נצטרך להגיע לבית ספר עם ההורים אבל הסיפור שלי ושלך לא נגמר”. בליבי חשבתי ” אין לו סיכוי עלי ולכן לא חששתי מכלום והתעלמתי ממנו. עוד ילד בשם יוסי אמר לי: “אני ארביץ לך בעוד שבוע – כדאי לך לזכור. “הפעם נלחצתי כי חשבתי שיעשו לי אותו הדבר כמו מה שעשו לי לפני חודש רק יותר מתוחכם. ובאמת אחרי שבוע ומה ״שאויבי״ אמרו , אכן קרה ,יצאתי מהבית כדי לקנות חלב ואני רואה שני ילדים מכיתתי , הם קפצו עלי ללא ידיעתי והיכו אותי ללא הפסקה ,להפתעתי אחת משכנותי, באה לבנין והבריחה את הילדים . אותה שכנה הספיקה לצלם את הילדים למשטרה ולהראות להורי איזה ילדים הרביצו לי. הפעם הורי פתחו תיק לאותם ילדים, והמשטרה אמרה שהפעם הבא זה חמור יותר, וזה יטופל .מרוב חשש לא הלכתי שמונה ימים לבית הספר .ניצלתי את הימים להתאמן, אחרי שמונה ימים חזרתי לבית הספר, הפעם הילדים בכיתה ראו אותי כבר באור שונה, גם אלו שהיו חברים של אותה “חבורה” נוראית הבינו מה השפעתה של אלימות, כמה חשוב להעריך כל ילד כמו שהוא ללא קשר למראה שלו.
