הילד הרעב…
הרבנים הביטו זה בזה חסרי אונים. כבר שנה הרעב שורר בארץ באין מפריע, והאזרחים מצפים מהרבנים לעשות “נס” ולהפסיק את הרעב, אך כמובן, אין ביכולת הרבנים לעשות זאת. “הכי חשוב, זה קודם כל – לתת לאזרחים תחושת ביטחון, שהכול בשליטה. אחרי זה כולנו נסתכל על המצב קצת אחרת.” אמר הרב גורן, “נעשה כדבריך לעת עתה.” ענה הרב קוק ברוב חשיבות. “ובינתיים עוד כמה משפחות ימותו משל מחסור באוכל ומים.” מלמל ראש העירייה של ירושלים. “והתינוקות? הכי חשוב זה לתת את המעט שיש לנו להם.” הזכיר להם ראש עיריית מודיעין. “גם ילדים!” אמר הרב גורן. כולם הסתכלו על הרב קוק כמחכים לתשובה. “כולכם צודקים. אני חושב שבתור התחלה צריך להאכיל את התינוקות. לאחר מכן את הילדים, ואז את המבוגרים.” התערב ראש עיריית באר שבע. “והקשישים?” שאל מישהו וסחף שוב את כולם לדיון קולני. “אני מעריך את כל התשובות.” אמר הרב קוק כמעט בלחש וכולם השתתקו כדי לשמוע מה בפי הרב. “אבל לפי דעתי צריך להאכיל קודם כל את התינוקות מתחת לגיל שנתיים – ” “תוריד לשנה!” התפרץ מישהו. “אתה צודק.” ענה הרב קוק בנחת. “אז כמו שאמרתי, במקביל לתינוקות, הקשישים מעל גיל 75 יקבלו אוכל. אחרי התינוקות והקשישים, נעלה את ההגבלה לגיל 3 וחצי. וככה נעשה שוב בפעם הבאה.” הנוכחים בחדר התלחששו ביניהם. “ומאיפה נשיג את האוכל? עכשיו, כל משפחה מקבלת חתיכת דג. איך נעלה את הכמות?” שאל ראש-עיריית מודיעין. “מצריים התחילו גם הם לצמצם את האוכל שאנחנו קונים מהם, צרפת וארה”ב הפסיקו למכור לנו, ועל כל שאר המדינות אין בכלל על מה לדבר!” רחש הלחישות התגבר בחדר. לפתע נכנסה ילד כולו מרוח בבוץ בפניו ובבגדיו. הוא התנשף בחדר כמה דקות וניסה להגיד משהו. “ילד יקר.” התקרב הרב קוק אל הילד. “ספר לנו מה קרה.” כולם התקבצו סביב הילד. “אוכל…” הילד איבד את ההכרה. הרב קוק קרא מיד לעמית, הרופא שלהם. “אתם רואים? הנה הוכחה חיה שילדים זקוקים לאוכל הזה!” העיר מישהו מלא בגאווה. “על זה אתה חושב עכשיו?” השיב לו מישהו כלא מאמין. “קשה להאמין שהוא יחיה.” דיווח עמית על מצבו של הילד המסכן. “הילד כנראה התרוצץ בחוץ הרבה, והכמות שאכל מועטה כל-כך… עכשיו הכול תלוי אם בגופו.” הרב קוק הוציא מן המגירה חופן של ספרי תהילים וחילק לכל הנוכחים, הם התחילו להתפלל לרפואתו של הילד. “ספר לנו, מה מצבו?” ביקש הרב גורן לאחר שסיימו להתפלל. “הדופק שלו לא יציב.” אמר עמית. הרב קוק נאנח עמוקות והתיישב על יד הילד בעיניים דומעות. “אה…” גמגם עמית במבוכה. “רבינו?…” הרב קוק הביט בו בשאלה. “אני חושב שבמצבו הוא צריך לנוח, זאת אומרת, בלי רעש.” הרב קוק חייך בהבנה וסימן לכל הרבנים לצאת אחריו. השמש הקופחת והמדשאות הנובלות קיבלו את פניהם באווירת עצובה. הרב קוק וחבריו התפרשו על כמה ספסלים. בחוץ בינתיים הייתה שעת ההאכלה. כל משפחה תפסה מקום בטור ושלושה נערות חילקו לכל אחד מהן חתיכת דג יבשה עם מעט מלח. פתאום עמית יצא בסערה מהבית. “הוא חי!” הוא צעק. הרב קוק נכנס במהירות לעבר הבית, שם ראה את הילד מחייך ויושב על הספה. הוא רץ אליו בחיוך רחב וחיבק אותו.
מיותר לציין, שאחרי “תקרית הילד” (כמו שרבים כינו אותה) הרבנים, בעזרת הילד, מצאו דרך לעצור את הרעב, והשמחה והשלווה חזרה לארץ-ישראל.
