הילד המוזר

הילד המוזר      מאת: אסתר גורי               

================================================

שלום, קוראים לי שי, אני לומד בכיתה ז’ בבית ספר חילוני.

ואני רוצה לספר לכם על היום הראשון בתחילת הלימודים. זאת היתה תחילת שנה די רגילה, וכולם באו מוקדם בשביל לתפוס מקומות מקדימה. לי זה לא היה משנה אז באתי בין האחרונים. תפסתי מקומות מקדימה והתחלתי להכניס את הספרים לתא, כשלפתע אני רואה ילד לא מוכר עומד בכניסה לכיתה. היו לו פנים קצת שונות… אבל הזמנתי אותו לשבת לידי, הוא סיפר לי על עצמו, שקוראים לו עמית ושיש לו תסמונת דאון.  התחלנו לפטפט עד שהמורה הגיעה. ומאז הפכנו להיות חברים טובים. והיינו מבלים שעות.

עד שיום אחד הכל השתנה… שחר (מלך הכיתה) התקרב אלי ונתן לי פתק עליו כתוב ” ב4:00 נפגשים בפארק.” טוב, לא הבנתי למה אבל זה גם לא עניין אותי כל כך. ב4:00 הגעתי לפארק וראיתי את כל ילדי הכיתה יושבים בספסלים ומדברים. שחר, ששם לב שבאתי אמר שאפשר להתחיל. “חברים,” הוא הכריז. “יש לנו בעיה בכיתה, עמית הילד החדש לא נראה לי כל כך.” הוא התחיל לדבר על עמית, והיה לי קשה לשמוע, כי הוא עדין חבר שלי.  לא הייתי מסוגל להקשיב לשחר אומר על עמית דברים לא יפים. “איזה מזל שעמית לא כאן” חשבתי לעצמי.

 פתאום! משפט אחד קטע את מחשבותי. “צריך לעשות על עמית חרם!” כך אמר שחר. נדהמתי. למה לעשות חרם על ילד שלא עשה כלום רק בגלל שהוא נולד עם בעיה כל שהיא. “כולם מסכימים?” הוא שאל. כולם ענו בחיוב (כי כולם פחדו משחר), אך רק אני לא עניתי. “שי?” אמר שחר, “אתה מסכים?” “לא!” עניתי “אני לא מוכן לעשות חרם על עמית.”  “יודע מה?” אמר שחר, “שיניתי את החלטתי.” שמחתי. “נעשה על שניכם חרם.” נדהמתי! אך נרגעתי, ואמרתי “שחר אתה ילד כל כך… כל כך מעצבן!” ופשוט ברחתי.

למחרת התחילה תקופת הסבל שלי. הציקו לי, השפילו אותי, ונעלו אותי בשירותים. ובכל התקופה הזאת לא ספרתי להורים, ובמיוחד לא למורה. כי פחדתי ששחר יתנקם בי.

יום אחד ראיתי את שחר מציק לעמית. לפתע שחר בעט בו, הוא נפל וקיבל מכה ברגל. באתי לעזור לו, וראיתי את שחר צופה בי מלא בכעס.

ואז באתי לשחר (לא יודע מאיפה היה לי את כל האומץ הזה) ואמרתי לו “מה אתה חושב שאתה עושה?”  “מי אתה חושב שאתה, אה שי? מלך הכיתה?” אמר שחר. “לא” עניתי לו, “אבל אתה כן שחר. אף אחד לא רוצה אותך בתור מלך הכיתה, תאמין לי.” ואז בא יותם, (חבר שלי מלפני החרם.) ואמר “אני לא עושה עליכם יותר חרם”, השתתפתי בחרם כי פחדתי משחר  וחבורתו. גם אני לא רוצה לעשות יותר חרם, אמר רונן. וככה אחד אחד כל הילדים בכיתה התנצלו. “מה אתם עושים?” אמר שחר. “אתם לא יכולים לבטל את החרם!”

“למה לא? “שאלנו, “כי.. כי… אני מלך הכיתה!” הוא ענה. כבר לא, עניתי.

לבסוף שחר התנצל, והפכנו להיות חברים.וגם ביטלנו את האופציה למלך הכיתה.

ואז שמנו לב שכל הזמן המורה הסתכלה מהצד (מביך)

אבל… רגע! כמעט בכל כיתה יש חרם על ילד, ולא כל חרם נגמר כמו הסוף של הסיפור הזה. בעצם, למה חרם נחוץ? אתם מסכימים איתי שאפשר למנוע את התופעה, היא פוגעת בנו ובסובבים אותנו. אז אולי אפשר לסדר דברים בלי חרם? תחליטו לבד.