היה הייתה פעם משפחה, אבא חיים ואמא גילה והילדים דנה ודני והם תמיד היו הולכים לים.
הם הכירו את הים טוב מאוד, היו משחקים שם והיו לוקחים אוכל ומבלים הרבה זמן בים
והיה להם מקום קבוע שהיו יושבים שם.
יום אחד ביום שישי בצהריים כשהלכו לים, ההורים ישבו על החוף ונמנמו והילדים הלכו לטייל
בים ולאחר כמה זמן פתאום התעוררה גילה והבינה שעבר הרבה זמן והילדים דנה ודני לא
חזרו והתחילה לדאוג. היא העירה את האבא ואמרה: “חיים קום, עבר הרבה זמן והילדים לא חזרו עדיין”. חיים ניסה להרגיע את גילה ואמר “אל תדאגי , הם מכירים את האזור טוב,
בואי נלך לחפש אותם”.
ההורים חיים וגילה התחילו לחפש אחריהם בכל המקומות שהיו ולא מצאו אותם באף מקום.
ולא ידעו מה לעשות וחיים הציע לבקש מהמציל שיכריז במיקרופון וישאל על הילדים.
ואז קרא המציל: “דני ודנה אם הינכם שומעים, נא להגיע לבקתת המציל”, וגם אמר: “כל המוצא ורואה שני ילדים בני שבע, נא להודיע בבקשה”.
ההורים ביקשו עזרה מכולם על החוף שיעזרו להם ושאלו אם ראו אותם ואיש לא ראה אותם.
ההורים התחילו ממש לדאוג ולהילחץ והזמינו את משטרת החופים.
הילדים דני ודנה כשהלכו לטייל ראו מנהרה ורצו לדעת מה יש שם ונכנסו לתוכה והלכו בפנים
ולא ידעו איך לצאת ממנה וצעקו: “אמא” “אבא” והתחילו לבכות לא ידעו מה לעשות.
כולם בחוף, ההורים, המציל והמשטרה חיפשו אחר הילדים וקראו בשמם.
פתאום הילדים החלו לשמוע צעקות וקריאות וצעקו חזרה: “אמא, אבא, אנחנו כאן”.
ההורים שמעו את הקריאות של הילדים וניסו להבין מאיפה מגיע הקול וראו פתח של מנהרה
והתקרבו אליה ונכנסו אל המנהרה וקראו” “דני” “דנה” והילדים שמעו את זה ממש קרוב וענו: “אנחנו פה”. וההורים הלכו לכיוון הקול ששמעו וראו את הילדים יושבים בחושך בפנים
הם רצו אליהם וחיבקו אותם חזק. ואמרו ” לעולם לא נעזוב אתכם יותר”.
וכולם בחוף היו מאושרים ושמחים שהילדים נמצאו והם בריאים ושלמים.
ומאז הילדים לא התרחקו מההורים ותמיד נשארו קרובים להורים וכולם היו שמחים
ומאושרים.
