ביום קיצי ושטוף שמש, כשהיה אפשר להרגיש את צינת הבוקר יצאנו אני ומשפחתי ליום סידורים. חשבתי שיהיה זה יום רגיל של קניות ולאחר מכן נחזור הביתה. כשהגענו לקניון נכנסנו לכמה חנויות ולפתע פתאום, לא מצאתי את משפחתי. נלחצתי נורא ולא הצלחתי לחשוב. אפילו לא יכולתי לספור כמה דמעות זלגו מעיניי ואז כשחשבתי שסוף העולם הגיע. אישה אחת בעלת שיער שחור ועיניים נוצצות ניגשה אלי ושאלה: “ילד הכל בסדר?”
סיפרתי לה בבכי מה קרה והיא אמרה בקול רגוע שהיא תמצע את ההורים שלי והכל יהיה בסדר.
חיפשנו את הורי שלוש שעות אבל לא מצאנו אותם. כמעט התייאשתי אבל אז ראיתי את אחי הקטן דוד רצתי אליו ובדרך ניגבתי את הדמעות כי ידעתי שאני אחיו הגדול וכמו שאמא אומרת “אתה צריך להוות דוגמא”.
דוד עמד על מדרגות עץ ליד גן השעשועים. שאלתי אותו “מה קרה?” והוא אמר שהוא לא מוצא את אמא ואת אבא הרגעתי אותו ואמרתי לו: “אל תדאג” למרות שבליבי דאגתי הרבה יותר ממנו
כל האחריות הזאת הייתה יותר מידי בשבילי. לאחר שעתיים הורי התקשרו לשומר בקניון ואני ואחי הגענו להורים שלנו. מוסר ההשכל שלי מהסיפור הוא לא להילחץ מכל דבר, אם אתה רואה ילד שנראה לך אבוד עזור לו וכמובן אם אתה עם מישהו שהוא קטן ממך תתנהג בבגרות ואל תשדר לחץ כי אז מי שקטן ממך גם ילחץ.
