רחלי הייתה ילדה בכיתה ב’.
יום אחד, כשחזרה מבית הספר, היא הלכה בשביל ליד הבית.
פתאום ראתה משהו צבעוני על המדרכה. רחלי התקרבה וגילתה סוכריה יפה, עטופה בנייר מבריק.
רחלי שמחה מאוד. היא הרימה את הסוכריה ואמרה בלב: “תודה ה’ על הסוכריה”.
היא שמה את הסוכריה בכיס והלכה הביתה.
כשהגיעה הביתה, אמא קראה לה מהמטבח: “רחלי, תוכלי לעזור לי לסדר את השולחן?”
רחלי רצתה מאוד לאכול את הסוכריה, אבל נזכרה במצווה של כיבוד הורים.
“כן אמא,” אמרה בשמחה, והניחה את הסוכריה בצד.
רחלי סידרה את השולחן ועזרה לאמא. אחר כך אבא ביקש ממנה להביא לו ספר מהמדף. רחלי עזרה גם לו למרות שרצתה לאכול כבר את הסוכריה.
כשהלכה לחדרה, היא שמעה קול שקט.
“רחלי”, אמר הקול. רחלי הביטה סביב והבינה שהקול בא מהסוכריה.
“אני סוכריה מיוחדת”, אמרה הסוכריה.
“כשמכבדים הורים ועושים מצוות, השמחה גדלה”.
הסוכריה זהרה והתחלקה לשתי סוכריות.
רחלי קראה לאמא ולאבא, וברכה בקול:
“ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם, בורא מיני מזונות.”
הם אכלו יחד ושמחו.
רחלי הבינה שכיבוד הורים ומצוות הם יותר מתוקים מכל סוכריה.
