היי,שמי אלה אני בת 11 ואני רוצה לספר לכם על המעבר לבית חדש ועל כלב ששינה את המעבר לפחות קשה.
יום אחד, בשעות הבוקר המוקדמות, יצאתי בשקט,בשקט מהבית הישן. הדלת נטרקה מאחוריי. הסתכלי סביבי על הגינה הקטנה ששתלתי בגיל קטן. זכרונות מלאו את הראש לא הצלחתי לחשוב שאני הולכת לעזוב את הבית הישן.ששמר עליי כל חיי. עוד מעט אעבור לבית חדש לשכונה חדשה בלי החברות שלי. פתאום שמעתי את אמא קוראת לי לארוחת בוקר.
אמא הוסיפה “תיכף המשאיות מגיעות להעביר את הארגזים,אלה תבדקי אם ארזת הכל.” עניתי לה טוב. עליתי לחדרי. הסתכלתי סביב. החדר נראה כל כך ריק. פחדתי קצת. איך הבית החדש יראה? האם השכנים נחמדים? הסתכלתי מהחלון. ראיתי משאיות. “אוי לא” חשבתי. “זמן לעבור דירה”. אחרי שעה קלה כל הארגזים היו במשאיות. המשאיות התחילו לנסוע לבית חדש. כשהגענו לבית החדש אבא אמר “אלה, לכי תבחרי את החדר שאת רוצה. אבל החדר של אמא ושלי זה בקומת הכניסה, את מבינה?”. “טוב” עניתי והתחלתי לחפש. הופתעתי כשראיתי שיש לבית שלוש קומות. בחרתי את החדר הכי גדול בקומה השלישית. חדר עם חלון גדול, נוף יפה ותקרה בצורת משולש. חדר נחמד. והכי כיף שהייתה מרפסת קטנה. התחלתי לחשוב איך לארגן את החדר, איזה צבע יהיו הקירות, איפה מיטתי תהיה וכן הלאה.
פתאום שמעתי יבבה קטנה. התפלאתי, לא חשבתי שיהיו כלבים בבית. התקרבתי לכלב והרמתי אותו בעדינות. הוא נראה פצוע. שמתי אותו על הכיסא והסתכלה עליו. כן, הוא היה פצוע ברגל. שמתי לו משחה ופלסתר. הסתכלתי על הכלב. הוא היה מתוק מאוד, היה לו אף קטן. אוזניים קטנות. הוא היה הכלב הכי חמוד שיש. פתאום שמעתי את אבא קורא לי. מיהרתי לבוא. אבא שאל “את יודעת איך את רוצה את החדר שלך?”. לא ידעתי מה להגיד. להגיד לאבא על הכלב או לא. פשוט עניתי “כן”. אבא אמר “רציתי להגיד לך שאת תהיי בבית ספר חדש עם חברות חדשות, זה בסדר לך?”. חשבתי שאם אני אגיד כן אולי הוא יתן לי לשמור את הכלב הקטן אז עניתי “כן, אבל בתנאיי אחד, מצאתי כלב בטן בחדרי שהיה פצוע, עזרתי לו והפצע נרגע אפשר שהוא ישאר איתנו?” אמרתי והסתכלתי על אבא. היה לו פרצוף מופתע אבל אמר “כן אבל קודם אני רוצה לראות אותו”. הראתי לאבא והכלב נשאר איתנו.
היום הראשון של בית הספר התחיל. נכנסתי לכיתה. כולם הסתכלו עלי במבטים מופתעים. המורה אמרה לכולם להגיד את שמותיהם. ישבתי ליד ילדה שלא הייתה נעימה. היום עבר לאט. עדיין לא היו לי חברות. רציתי לחזור הביתה, ידעתי שהכלב מחכה לי. רצתי הביתה, נדהמתי – הכלב לא היה בבית. שמעתי כלב נובח בבניין לידי. ידעתי שאין לשכנים כלב. ניסיתי להציץ בחלונות. ראיתי את השכן דויד, בן 14, יוצא עם הכלב. רצתי ואמרתי שהוא שלי. דוד אמר שהכלב מסבתא שלו. התקשרתי לאמא. אמא אמרה שאקח חמישים ש”ח ואשאל את דויד האם ייתן לי את הכלב. בהתחלה דוד לא רצה. בסוף הוא נתן את הכלב ולקח את הכסף.
הכלב חיכה לי כל יום ליד הדלת. אמרתי לאמא ואבא “אתם יודעים שהכלב שינה את העולם בשבילי? כל יום אחרי הלימודים שעוברים לאט, אני רוצה לחזור הביתה כי יש לי את הכלב שמחכה לי לחזור וגם אותכם”.
