בתחילת השנה הגיעה אלינו ילדה חדשה לכיתה. ביום הראשון המורה אמרה: “בוקר טוב תלמידי כיתה ו’. השנה הצטרפה אלינו תלמידה בשם אדל, שתהיה שנה וטובה ומוצלחת” אחרי דבריה של המורה התחלנו בשיעור, המורה חזרה על החומר שלמדנו שנה שעברה כדי שלא נשכח. באמצע השיעור קיבלה אדל פתק מילד מהכיתה שלא הכירה, בפתק היה כתוב:
“מי את?
את מכוערת וכל הכיתה חושבת כך
תעופי לבית ספר אחר!”.
אדל קראה את הפתק ולא ידעה מי זה, היא הורידה את ראשה. המורה הבחינה במה שקרה ושאלה את אדל למה היא מורידה ראש, אדל ענתה שהיא עייפה. אחרי השיעור המורה קבעה להפגש עם אדל ולדבר איתה , היא שאלה אותה על השיעור ואם קרה משהו, אדל ענתה שהכל בסדר , המורה אמרה בחיבה “אם קורה משהו יש לך אותי”.
בהפסקת האוכל ילד מהכיתה בשם עומרי העיף את האוכל של אדל לפח. הוא קרא לה בשמות לא נעימים, באותו זמן המורה לא הייתה בכיתה. כשהיא יצאה מהכיתה עומרי צעק “שמנה מסריחה!” והיא רצה לשירותים להסתתר. אדל נשארה בשירותים עד ההפסקה, אבל בהפסקה יהלי ושירז באו לשירותים לחפש אותה. כשהן הגיעו לתא שבו הייתה אדל, הן שאלו אותה אם היא בסדר והציעו לה את האוכל שלהן. אדל ענתה “הכל בסדר, אני לא רוצה לאכול”.
בסוף הלימודים עומרי ונריה שמו לאדל רגל והיא נפלה. הספרים והמחברות נפלו והתפזרו. יהלי ושירז ראו ורצו לעזור. כשהן סיימו לאסוף , אדל אמרה תודה והבנות שאלו אותה אם היא רוצה להיפגש איתן אחר הצהריים, אדל הסכימה להיפגש. כשאדל הגיעה הביתה, אמא הגישה לה אוכל ושאלה איך עבר עליה היום הראשון בבית הספר. אדל ענתה באדישות “בסדר, המורה הכירה לי את החברים מהכיתה ושיחקתי איתם תופסת בהפסקה”. אחרי האוכל אדל הלכה לחדר, יהלי התקשרה ואמרה שעוד כמה דקות נפגשים. אדל התארגנה, ואמא שלה שאלה “לאיפה את הולכת?” היא השיבה שקבעה עם חברות מהכיתה, ואמא שלה שמחה שכבר יש לה חברים.
נשמעה דפיקה בדלת, אדל שאלה “מי זה?”, הבנות ענו “יהלי ושירז”. אדל רצה לפתוח להן את הדלת והציעה להן חטיף ושתייה. הן יצאו להסתןבב בשכונה, עשו סיבוב וקצת החשיך, לפתע הן ראו את עומרי ונריה. עומרי ראה אותן ואמר לנריה “תסתכל הנה הילדה החדשה מסתובבת עם יהלי ושירז”. הבנות עברו לצד השני של המדרכה. אדל הציעה לחזור הביתה כי מתחיל להחשיך, יהלי הסכימה וכל אחת הלכה לבית שלה. כשאדל הגיעה הביתה אמא שלה שאלה אם היא רוצה לאכול, היא סירבה והלכה לחדר. אדל שלחה הודעה לבנות “היה כיף!” והן השיבו “כן היה כיף!”.
יום למחרת אדל הלכה עם יהלי לבית הספר, שם הן פגשו את שירז. הבנות עלו לכיתה ודיברו בזמן שהילדים נכנסים לכיתה. פתאום עומרי ונריה נכנסו והתנהגנו כרגיל, עומרי בהפתעה לא אמר כלום. המורה הייתה חולה אז כל היום הכיתה הייתה בחוץ ובאמצע השיעור השלישי אדל, שירז ויהלי לקחו כדור כדי לשחק. עומרי חטף להן את הכדור ובעט בו וזה פגע באדל, המורה לספורט ראתה ואמרה לעומרי לגשת אליה. כשהמורה סיימה לדבר עם עומרי, עומרי ניגש אליה וביקש את סליחתה על היום ועל אתמול. עומרי כנראה הבין שמה שעשה אינו ראוי, הוא הבין שאם הוא ממשיך ולא מקבל תגובה , הוא בסוף פוגע בעצם בעצמו . אדל הבינה שלסלוח זו מעלה , זה כבוד וזה רק עושה לך טוב. ואכן היום אדל, יהלי, שירז, נריה ועומרי סוג של חבורה, הם המשיכו באותה כיתה עוד שנים אחר כך באחווה וחברות טובה. כי להיות טוב זה לא חולשה, זו בחירה.
