הילדה החדשה
מאת מרווה נובוסלסקי
מאיה הייתה ילדה שלמדה בבית, היא לא הלכה לבית הספר, אמא שלה לימדה אותה. יום אחד, באמצע השיעור עם אמא, אמרה אמא: “ביום שני אני כבר לא אלמד אותך, את תלכי לבית הספר.” מאיה אמרה בגמגום: “אוקי…” היא פחדה שלא יהיו לה חברות וחברים, אבל לא אמרה דבר לאמא שלה, ופשוט עלתה לחדר שלה כדי להתארגן לאמבטיה. היו לה מלא צרות: היא שכחה להביא מגבת, שמה סבון ידיים במקום מרכך, שכחה לשים שמפו ויצאה מהאמבטיה סחוטה ורטובה כי לא הייתה לה מגבת. בחדר שלה לבשה חולצה קצרה למרות שהיה חורף, נכנסה למיטה בבגדים ולא בפיג’מה ושכחה לצחצח שיניים. מרוב לחץ היא הייתה כל כך מבולבלת.
הגיע יום שני, מאיה התחילה לרעוד. גם כשהגיעה לכיתה עדיין לא הפסיקה לרעוד. המורה שאלה אותה: “למה את רועדת?”
“כי אני… הילדה החדשה” ענתה מאיה.
“אה, נכון! ילדים, תכירו, זאת מאיה. היא תצטרף לכיתה שלנו.”
מאיה התיישבה במקומה, ושמעה את אחת הילדות בכיתה לוחשת לחברתה שישבה לידה: “אני כבר תכננתי הכל”. מאיה לא שמעה את המשפט כולו, אלא רק את המילים האלה. מאיה לא הפסיקה לרעוד כל השיעור כי היא חשבה שהן מתכננות משהו רע עליה. מאיה שאלה את המורה בלחש איך קוראים לאותה הילדה, והמרה ענתה “נעמי”. מאיה אמרה לעצמה “איזה שם מטופש” ומייד נשמע צלצול הפסקת האוכל. מאיה פתחה את הילקוט והוציאה את קופסת האוכל, להפתעתה, הקופה הייתה ריקה! היא ניסתה להיזכר למה הקופסה ריקה ואז נזכרה: “אה נכון, איך שכחתי? אמא אמרה לי לשים את הכריך בקופסה, אבל שכחתי מרוב לחץ. חבל, אני כל כך רעבה.” באותו הרגע הילדה שישבה לידה ראתה במאיה עצובה ושאלה אותה: “למה את עצובה?”
“אין לי אוכל” ענה מאיה.
“את רוצה לאכול מהאוכל שלי?” שאלה הילדה.
“יש לך מספיק?”
“כן, קחי!”
“תודה, איך קוראים לך?” שלאה מאיה בפה מלא.
“נויה”
“איזה שם יפה וחמוד”
“גם מאיה זה שם יפה”.
באותו זמן נשמע שוב צלצול לתחילת ההפסקה. “רוצה לשחק איתי בחבל שהבאתי מהבית?” שאלה נויה. “כן” ענתה מאיה. נויה החלה לקפוץ בחבל. מאיה לא סיפרה לנויה שהיא לא יודעת לקפוץ בחבל משום שהתביישה. כשהגיע תור של מאיה לקפוץ החליטה לנסות. קפיצה ראשונה הייתה גרועה, הקפיצה השנייה הייתה עוד יותר גרועה. החבל נתקע לה בין הרגליים. בקפיצה השלישית היא פשוט נפלה. נויה שלאה אותה: “את בסדר?” “לא כל כך” ענתה מאיה. “אני בכלל לא יודעת לקפוץ בחבל כי אף פעם לא שיחקתי. כל הזמן הייתי בביתה ולמדתי עם אמא”.
“מה זה ללמוד עם אמא?” שאלה נויה. “זה אומר שלא הלכתי לבית ספר אלא למדתי בבית עם אמא”. “למה?” התפלאה נויה. “כי אמא שלי לא עבדה ובחרה ללמד אותי”.
באותו רקע נכנסה לכיתה נעמי וזרקה על מאיה ונויה בלון מלא מים. “נויה, מזל שבאה תלמידה חדשה, כי אף אחת אחרת לא רוצה להיות חברה שלך!”. נויה נעלבה והחלה לבכות. מאיה הבינה בדיוק איך היר מרגישה ומיהרה לחבק אותה ואמרה לה: “את חברה טובה, שנותנת אוכל ומלמדת לקפוץ בחבל. מהיום אני אהיה החברה הכי טובה שלך”. עכשיו מאיה כבר לא חוששת לבוא לבית הספר כי חברה אחת כבר יש לה.
