ד
הכרותן המופלאה של נגה ומיכל
יום אחד מיכל שחקה בפארק וראתה ילדה בוכה.
מיכל ניגשה אל הילדה הבוכה ושאלה “למה את בוכה ילדה חמודה?”
הילדה השיבה בקול בוכה “אני לא מוצאת את אמא שלי…” מיכל אמרה “בואי, אני אעזור לך למצוא את אמך” הם חיפשו יחד את אמא של הילדה בכל הפארק.
מיכל שאלה: “איך קוראים לך ילדה חמודה?”
והילדה השיבה: “קוראים לי נגה”.
מיכל: “איפה שמת לב שאמך אינה לידך?”
נגה: ענתה “ליד מעבר החציה”.
מיכל שאלה “את יודעת את מספר הטלפון של אמך בעל-פה?”
“אני לא בטוחה שאני זוכרת את המספר הטלפון שלה” ענתה נגה.
מיכל ביקשה שהן ינסו להתקשר למספר שנגה זוכרת, הן התקשרו ואכן מצידו השני של הקו ענתה אמה. מיכל שאלה אותה איך קוראים לה והיא השיבה “שרה”.
נגה הבוכייה מיד נרגעה כששמעה את קולה של אמה, ושאלה “היכן את אמא?”
אמה אמרה: “אני נמצאת ליד הנדנדות”
נגה אמרה: “אמא אני ליד המעבר חציה את יכולה לבוא אלי?”
אמה ענתה “כן, אני בדרך”. נגה שמחה ממש כששמעה את תשובת אמה וכשראתה את אמה רצה ריצה מהירה אליה וחבקה אותה חזק חזק.
כשנגה סיפרה לאמה שמיכל עזרה לה למצוא אותה, שרה הודתה מאוד למיכל מכל הלב ושאלה אותה “את יכולה מדי פעם לעשות בייבי-סיטר?”
מיכל אמרה: “בשמחה, למתי תרצי?”
שרה אמרה “למחר בשש עד תשע זה טוב?”
מיכל אמרה “כן”.
שרה אמרה “תודה רבה”
מיכל שאלה “באיזה רחוב?”
שרה אמרה “רחוב ויצמן”.
מיכל אמרה “נפגש מחר נגה להתראות”
שרה ונגה גם אמרו “להתראות”.
עבר כבר יום והגיעה השעה שש בערב, מיכל הלכה לבית של נגה ושאלה “מה את רוצה לעשות?”
נגה אמרה לה “להרכיב פאזל” מיכל שאלה “איזה פאזל?”
נגה אמרה “הפאזל עם הציור של הכלב ים” מיכל אמרה “בסדר, בואי נרכיב”
אחרי זה הגיעה שעת השינה ושרה אמרה למיכל “אני ממש שמחה שנהנתן, מיכל את יכולה בבקשה עוד יומיים באותה השעה לבוא” “בשמחה” אמרה מיכל.
עברו יומיים ומיכל הלכה לבית של נגה, מיכל שאלה “במה נשחק הפעם?”
נגה אמרה “הפעם נשחק במשחק הזיכרון”.
“טוב, בואי נשחק” מיכל אמרה.
הן שחקו, נהנו והגיע הזמן לישון ושרה אמרה “תודה רבה מיכל, נגה נהנית איתך מאוד”,
שרה שאלה את מיכל “האם את יכולה לבוא בעוד שבוע מהשעה חמש עד השעה תשע?”
מיכל ענתה “כן, אני יכולה”
שרה אמרה “תודה רבה!”
כעבור שלושה ימים מיכל עברה תאונה, היא הייתה צריכה להיות עם גבס ברגל.
היא לא הייתה יכולה לזוז היא אמרה לשרה שהיא עברה תאונת דרכים ולא יכולה לבוא לבייבי-סיטר.
יום למחרת שרה התקשרה למיכל ושאלה “את מרגישה יותר טוב?”
מיכל אמרה “כן”.
“אני יכולה לשאול שאלה?” שרה שאלה.
“כן”, ענתה.
שרה שאלה “באיזה רחוב את גרה?”
מיכל ענתה “אני גרה ברחוב מאיר.”
כעבור שעה נשמעה נקישה בדלת ביתה של מיכל. הוריה של מיכל פתחו את הדלת. מיכל הסתכלה וראתה את נגה ושרה עומדות בפתח עם חבילת שוקולדים ובאות לקראתה עם שירים
כדי לשמח אותה. הן שוחחו איתה ואמרו לה עד כמה הן דאגו לה והתגעגעו אליה, מיכל שמחה מאוד מהאכפתיות והדאגה שלהן.
היא שאלה את שרה “האם הסתדרתם עם הבייבי-סיטר?”
שרה השיבה “עדיין לא מצאנו משהי שתשמור על נגה”
מיכל אמרה “אם את רוצה תביאי את נגה לכאן ואני אשמור אליה”.
שרה ענתה “רק אם זה לא מכביד עליך”.
מיכל אמרה “מה פתאום, תביאי את נגה ואני אשמור אליה.”
וכך היה מיכל ונגה נהנו ושחקו עד ששרה הגיעה.
עבר חודש והסירו למיכל את הגבס ומיכל המשיכה לעשות בייבי-סיטר לנגה.
