שם הסיפור: היילי לא נשארת לבד/ כתבה: אלין לחמי כיתה ה’ בית ספר עקיבא בת ים
הייתה פעם ילדה בשם היילי. היא הייתה ילדה שקטה, עדינה ולא אהבה רעש. היילי גרה בארצות הברית, ובגיל עשר עברה לבית ספר חדש בשם “איינשטיין”.
בהתחלה היא קיוותה להכיר חברים חדשים, אבל זה לא היה פשוט. הילדים בכיתה לא קיבלו אותה יפה – הם צחקו עליה, זרקו לה את הקלמר, ולעיתים התעלמו ממנה.
יום אחד, המורה ביקשה מהילדים להתחלק לזוגות. כולם מצאו חבר, ורק היילי נשארה לבד. היא ניסתה לגשת לילדה אחת ולבקש:
היילי: “רוצה להיות איתי בזוג?”
הילדה: “אה… כבר יש לי חברה.”
והילדה הלכה מיד עם מישהי אחרת.
המורה הבחינה בהיילי עומדת לבד ושאלה:
המורה: “היילי, למה אין לך זוג?”
היילי השפילה מבט ולא ענתה.
בסיום הלימודים חזרה הביתה בשקט. היא עשתה שיעורי בית, ואז בערב סיפרה להורים על מה שעובר עליה.
אמא: “היילי, איך היה היום בבית הספר?”
היילי: “לא טוב… אף אחד לא רוצה להיות חבר שלי.”
אמא חיבקה אותה חזק ואמרה:
אמא: “מתוקה שלי, תודה שסיפרת לי. אנחנו נעזור לך, אני מבטיחה.”
למחרת ההורים פנו ליועצת בבית הספר.
אמא: “אנחנו מודאגים. היילי סיפרה שהיא לבד ואף אחד לא משחק איתה.”
היועצת: “באמת? אני לא שמתי לב לזה. בדרך כלל הילדים נראים בסדר.”
אבא: “אנחנו מתעקשים. היא חוזרת הביתה עצובה כל יום.”
היועצת: “טוב, אני אעקוב אחרי מה שקורה בהפסקות.”
בהפסקה היועצת עמדה ליד החלון והסתכלה על החצר. היא ראתה את הילדים משחקים בקבוצות, ואת היילי יושבת לבד על הספסל.
היועצת לחשה לעצמה: “אוי… הם צדקו. היא באמת לבד.”
אחרי ההפסקה היועצת פנתה למורה:
היועצת: “אנחנו חייבים לעשות משהו. היילי מרגישה בודדה.”
המורה: “את צודקת. אני אדבר עם הכיתה.”
המורה ערכה שיחה עם כל הילדים:
המורה: “בבית הספר שלנו אף אחד לא נשאר לבד. בואו נחשוב איך אפשר להיות חברים טובים יותר.”
הילדים הקשיבו, הבינו שטעו, וביקשו סליחה מהיילי.
ילד מהכיתה: “סליחה, היילי. רוצה לשחק איתנו בהפסקה?”
חיוך גדול עלה על פניה של היילי:
היילי: “כן, בשמחה!”
לאט לאט, היא מצאה חברות חדשות והרגישה שמחה יותר.
מאז, היילי למדה שגם כשקשה תמיד אפשר לדבר ולבקש עזרה.
