קוראים לי חנה’לה ליבוביץ’, נולדתי בפולין בשנת 1927. לאחיי קוראים שלמה (15), לאה (13), ציפורה (7) ויוסף (4), ולהוריי קוראים רבקה ומשה. קנו לי את היומן כמתנת יום הולדת, והנה אני מתחילה לכתוב בך.
יומני היקר. אני בת 11, ואמא לקחה אותי לכבוד יום הולדתי לקנות שמלה חדשה
אני חייבת להפסיק לכתוב ביומן… אמא קוראת לי, היא צועקת. אני מניחה שקרה משהו נוראי!
חזרתי, תשמע מה קרה: הנאצים הגיעו אלינו לפולין, לוורשה. זה נורא! הנאצים ממש שונאים אותנו-היהודים, ואני ממש מפחדת שיקרה לי ולמשפחתי משהו. אחותי לאה צועקת לאמא: עכשיו תלו כרזות שאסור לנו לנסוע בתחבורה ציבורית, ולהיכנס לגני שעשועים ולחנויות שאני כל כך אוהבת.
אוף… טוב, אני צריכה ללכת לישון. אני אמשיך לכתוב מחר.
אמא העירה אותי. היא אומרת שאנחנו עוברים דירה לגטו, ואז נגור עם משפחת אברמוביץ’, משפחת כהן ומשפחת קליין. משפחת כהן הם דודים שלנו -אח של אמא. אנחנו עכשיו מעבירים את כל הדברים לדירה החדשה שלנו. אני ממש שמחה, כי אני אגור עם החברה שלי אסתר.
עכשיו אנחנו נכנסים לדירה שלנו. יאוו, איזו דירה קטנה… מעניין איפה אני אשן. לא נראה לי שיש פה מקום לישון. יש פה רק שלושה חדרים ושירותים אחד. טוב, עוד מעט הולכים לישון. ואוו, מה אמא בונה שם מהשולחן?
יש! הלילה אני ישנה עם אסתר ראש זנב, ואחותי ציפורה ישנה למעלה על השולחן. אמא בנתה מהשולחן מיטת קומתיים לשלושתנו.
מצטערת שלא כתבתי מלא זמן. פשוט ברחנו ליער רחוק. שמענו שמועות נוראיות שהורגים הרבה מאוד יהודים, אז ברחנו הכי רחוק שיכולנו. אחי יוסף חולה ממש, ואין לנו מה לעשות. אין לנו אוכל ותרופות, אפילו מים אין לנו. אני ממש רעבה…
אני צריכה ללכת לישון. אני לא מצליחה להירדם, אני מפחדת. הלוואי שזה ייגמר כבר. אמא הלכה, ואני מקווה שהיא תחזור מהר ושלא קרה לה כלום. הנה היא, אני רואה אותה. אני כבר אמשיך לכתוב.
היא אמרה שהיא הלכה לצ’צ’קה השכנה וביקשה שתחביא אותנו תמורת תשלום, והיא הסכימה. אז מחר נלך. לילה טוב, יומני היקר.
אנחנו מתחילים ללכת לצ’צ’קה, ויוסף ממש לא מרגיש טוב. אני מקווה שהוא ישרוד…
הגענו לבית שלה. מזל שאף אחד לא ראה אותנו. היא מחביאה אותנו בתוך אסם גדול עם קש. אמא בינתיים מכינה מיטה נוחה ליוסף. מסכן, הוא ממש חיוור. טוב, אני מקווה שהפעם אצליח לישון.
אין לי מה לעשות כל הזמן, אני משועממת. לאה עוד מעט באה לשחק איתי. היא רגע עוזרת לאמא להשכיב את יוסף. הנה היא באה! אנחנו עושות תחרות גלגולים, ויש!! ניצחתי. טוב, אני ממש עייפה. ביי.
בוקר טוב. הגרמנים הגיעו לדירה של צ’צ’קה. אני ממש מפחדת. אמא מחביאה אותנו מתחת לקש. מסכן יוסף, הוא ממש חולה, הוא כבר לא מגיב לכלום. טוב, אז ביי בינתיים.
ואיי, לא כתבתי חודש שלם. קרו מלא דברים. הגרמנים נכנעו לרוסיה ובריטניה, ואנחנו בדרך לארץ ישראל. יוסף קיבל טיפול רפואי והבריא לגמרי, ושלמה התחתן עם אנה לפני שבועיים. הם התחתנו בסתר באסם של צ’צ’קה, כדי שהגרמנים לא יתפסו אותם.
והנה אני רואה את ארץ ישראל. כולם קוראים לה פלשתינה, כי זה השם שהבריטים נתנו לה, אבל בשבילנו, היהודים, היא תמיד ארץ ישראל. אנחנו יורדים מהאונייה.
