הבוקר שלי התחיל כמו כל בוקר, מ-ע-צ-ב-ן.
זה היה בוקר חורפי כזה שאת רוצה רק להמשיך לישון מתחת לשמיכה החמימה והנעימה.
כשפקחתי את עיניי לצלילי הרעמים וטיפות הגשם שנפלו וטפטפו על חלוני בחוזקה, הבנתי שאין לי ברירה צריך לקום כי יום חשוב עומד לפניי.
קפצתי מהמיטה, נטלתי את ידיי, הבטתי על השעון וראיתי שהשעה רק שש וחצי.
חשבתי בליבי “יופי, יש לי זמן” , צחצחתי שיניים, התלבשתי והייתי מוכנה.
מהחדר השני שמעתי את אחותי נועה צועקת “רחל, רחליקה” , היא רצתה להודיעה לי שוב שהיא מוכנה כבר שתי דקות לפניי.
התחרות ביני לבינה בהתארגנות הבוקר הייתה סתם המצאה שלי כדי שנהיה מוכנות בזמן, אני פשוט שונאת לאחר.
בשעה שבע וחצי ישבנו אני ואחותי הקטנה נועה והמתנו בספה לאבא שיסיים להתארגן לעבודתו וייקח אותנו לבית הספר.
ושוב כמו כל בוקר, ישבתי והמחשבות שלי הפליגו למקומות מופלאים ולפתע נועה התחילה להציק ולדגדג אותי בלי סוף. זה גרם לי לחזור ולזכור שיש לי עוד בית ספר להגיע אליו.
הבטתי בשעון, עייני נפקחו בתדהמה “השעה רבע לשמונה” צעקתי לכיוון חדר ההורים.
אבא ענה בנחת “2 דקות אני מוכן רחליקה שלי”.
ושוב, אני ונועה הגענו לשער בית הספר והמתנו שהשומר יחזור מסיור הבוקר שלו והבנו ששוב אחרנו בגדול.
כשהגעתי לכיתה נדהמתי שהתלמידים כבר סיימו תפילה והמורה הייתה באמצע ההסבר, נכנסתי בשקט ולחשתי “בוקר טוב המורה”.
בסוף השיעור המורה הכריזה שמחר תהיה פעילות מעניינת בשעה הראשונה על דמות החמ”ד
הרב מרדכי אליהו זצ”ל.
חשבתי בליבי ” מחר אני אכוון את השעון ואעיר את כל הבית מצידי גם את השכנים ואגיע בזמן לפעילות.”
השעון צלצל שוב ושוב, פתאום הברקים והרעמים היו כל כך חזקים שקמתי בבהלה וראיתי שהשעה כבר שבע.
עברה בי המחשבה שהיום אהיה עד שמונה בכיתה “אני חייבת להגיע בזמן לפעילות” צעקתי בכל הבית תוך כדי התארגנות.
נועה התעוררה והתלבשה במהירות והכינה לנו את הכריכים הייתי מופתעת וחשבתי “איזו אחות נפלאה יש לי שזכרה שבקשתי שנהיה מוכנות בזריזות.”
פתאום אבי יצא מחדרו לבוש ומוכן ליציאה ואמר ” יאללה רחליקה ונועה קדימה למכונית, היום לרחליקה יש יום חשוב.”
אנחת רווחה הייתה לי כשנכנסתי עם כל באי בית הספר ברבע לשמונה לכיתה, זכיתי לראות את המורה עם הקפה שלה ואמרתי בחיוך, “בוקר טוב המורה חגית”.
“וואו רחליקה היום הקדמת וכל זה בגלל הפעילות על הרב, אני גאה בך” אמרה המורה.
חיוך גדול עלה על פניי וכבר חיכיתי להתחיל בפעילות שסקרנה אותי כל כך.
המורה התחילה וספרה על פועלו ומידותיו הטובות של הרב “בנות, אתן יודעות שיום אחד הרב הוזמן לבר מצווה של ילד יתום ובגלל המחויבות שלו לזיכוי הרבים לא יכל להגיע כי היה לו שיעור תורה למסור, בדרך לשיעור ירד גשם זלעפות אמר הרב לנהגו לנסוע לבר מצווה כי הגשם שיורד זה הדמעות של ילד יתום.” הרב איחר מעט לבר מצווה אבל העיקר שהילד שמח שראה אותו.
הסיפור הזה ריתק אותי ולרגע הפלגתי במחשבות על נושא האיחורים שמכעיס אותי כל כך אבל הבנתי שלמרות הכל צריך תמיד להביט על חצי הכוס המלאה.
