היום הראשון בכיתה
ביום הראשון שלי בכיתה ב’ שהלכתי לבית ספר שלי בפעם הראשונה היה לי הרגשה מוזרה, מצד אחד שמחתי ומצד שני הייתי לחוצה כי חששתי שלא יהיו לי חברות. החלטתי ללכת עם ההרגשות השמחות שלי.
כשנכנסתי לשער כולם הסתכלו עליי, התביישתי מאוד. לא מצאתי את הכיתה שלי, עד שפגשתי את המנהלת. היא הייתה נחמדה וגם נתנה לי סוכרייה. הסוכרייה הייתה מגעילה מאוד. המנהלת הראתה לי את הדרך לכיתה שלי וכשנכנסתי לכיתה אף אחת לא דיברה איתי. הרגשתי שכבר עצב מתחולל בתוכי. שתי בנות פנו אליי ואמרו לי:” למה את פה בצד ולא משחקת איתנו?” עניתי להן חזרה :”כי לא שיתפתן אותי אז לא ידעתי אם לגשת” הן פשוט הלכו בלי להגיד כלום.
אחרי כמה דקות המורה באה והיכרנו אותה. אחרי שסיימנו את יום הלימודים חזרתי לביתי. אימא שלי אמרה לי :” איך היה לך היום בבית הספר?” לא עניתי לה והלכתי לחדרי. נשארתי בחדר כדי שאני ארגע קצת, בנוסף כאב לי הראש והבטן. כשאבא שלי הגיעה מהעבודה שלו הוא נכנס ישר לחדר שלי. הוא שמע מאימא שלי שאני לא מרגישה טוב . הוא אמר לי :”הדר מה קרה? הכול בסדר? לא עניתי פשוט הלכתי ישר לישון.
למחרת בבוקר הלכתי לבית ספר באיחור, כי לא הכנתי מערכת ובגדים. השתדלתי לעשות את זה כמה שיותר מהר.
כשהגעתי סוף סוף לכיתתי כל הבנות בכיתה הסתכלו וצחקו עליי. הייתי עצובה אבל כשהתיישבתי במקום המורה הקימה אותי בכוח וזה לא היה נעים , היא אמרה לי:” איחרת לכי למנהלת.”
כשהגעתי למנהלת המנהלת אמרה לי :”מה יש? מה קרה? למה שלחו אותך אליי באמצע שיעור?” ספרתי לה את כל מה שקרה לי. אז היא אמרה לי :”נראה לי שזה בגלל שעדיין הן לא הכירו אותך או דיברו איתך, הן מנסות למשוך את תשומת הלב שלך אך בדרך לא נכונה. תנסי לגשת אליהן ולדבר איתן.” אמרתי לה “אוקי, ביי”
חזרתי לכיתתי והכרתי את עצמי לבנות הכיתה. “שלום, נעים מאוד אני הדר. עברנו לפה מתל אביב, בכיתה א’ למדתי בבית ספר “תפארת נעמי”.” הבנות התחילו לדבר ולשחק איתי, סיפרתי להם מלא חוויות שקרו לי, הן מאוד התעניינו במה שסיפרתי להן. שמחתי שדיברו איתי ושיחקו איתי.
הלכתי למנהלת להגיד לה שההצעה שלה טובה והיא עובדת!
באותו זמן המנהלת דיברה עם הורי על מה שקרה . דפקתי לה בדלת ופתחתי המנהלת הורידה את הטלפון שאני לא אראה עם מי היא מדברת.
ההורים שלי היו על הקו ושמעו מה אני אומרת לה. ” תודה על כך שעזרת לי הבנות בכיתה , הן מדברות איתי. “המנהלת שמחה וענתה לי “איזה כייף לשמוע” ההורים שלי שמעו הכל.
כשחזרתי לביתי ההורים שלי חיכו לי מאחורי הדלת וזה ממש הבהיל אותי וצרחתי. הם אמרו לי: “שקט מה את צורחת?!” “הבהלתם אותי ,מה אתם רוצים שאני לא אצרח?”
“למה לא סיפרת לנו מה שקרה לך בבית הספר?”
“כי חשבתי שתעבירו אותי בית ספר” אז הם ענו לי “למה חשבת שנעביר אותך בית ספר?” ” כי בכיתה א’ העברתם אותי בית ספר” אז הם ענו לי ” נכון, כי בכיתה א’ לא כיבדו וקללו אותך ולפעמים הרביצו לך, דאגנו והעברנו אותך לבית ספר אחר.”
ישבנו לאכול ארוחת ערב, הארוחה היתה טעימה מאוד, דיברנו קצת ואז צחצחתי שניים והלכתי לישון.
יום למחרת קרה משהו מופלא כשהגעתי לכיתה שלי כל הבנות אמרו לי:” איפה את? חכנו לך, רוצה לשמוע סיפורים וחוויות שלנו?” “כן , אני רוצה לשמוע סיפורים וחוויות” אז הן ענו לי:” אבל קודם אנו רוצות לשמוע סיפורים וחוויות שלך” אמרתי להן “אוקי, אז ככה… ” סיפרתי להן סיפורים וחוויות , דיברנו קצת ואז הן התחילו עם החוויות שלהן.
פתאום אנחנו רואות את המנהלת עומדת בצד, המנהלת חיכתה שכל הבנות יסובבו ראש וזה באמת קרה וברגע שכולן סובבו ראש היא קרצה עין וחייכה לי ופשוט הלכה. אחרי ששעה עברה המורה הגיעה לכיתה היא לימדה אותנו על חברות ועל חרם שלוש שעות שלמות. זה קצת מוגזם אבל כן, כל הבנות הבינו מה הן גרמו לי בתוך הגוף- כלומר את כל העצב שעבר עליי. הן לא היו בסדר אז הן אמרו לי ביחד “סליחה” כמובן שסלחתי להן.
מאז היה ל מלא חברות והיה לי ממש טוב בבית הספר.
