היום המוזר של נדי

היום המוזר של נדי

נדי באקסטר היה ילד מוזר. לא סתם מוזר, נגיד חנון או משהו. הוא יכל לקרוא מחשבות. אולי לכם זה נראה הכי שווה בעולם, אבל נדי היה עושה הכל בשביל שהכוח הזה ייפסק. למה, אתם שואלים? כי כל המחשבות הגיעו אליו, בלי רצונו, ממיליון אנשים שונים ברחוב, וזה גרם לו כאב ראש עצום.

נדי לא היה מוזר רק בזה. הוא קפץ 4 כיתות בגיל 10, אז הוא היה בכיתה ח’, וכולם בכיתה שלו היו ענקים לעומתו. אולי זה מדהים, כמה שילד יכול להיות חכם, אבל זה היה בזכות הזיכרון הצילומי שלו.

הכל השתנה ביום של הטיול השנתי למוזיאון הדינוזאורים. נדי שיחק בטלפון שלו כי גם ככה הוא ידע הכול. פתאום המדריך שלהם קלט שנדי לא מקשיב, נעמד מולו ואמר, “היי, ילד! אתה חושב שאני אסביר הכל שוב רק בשבילך? אז לא, אני לא.”, ונדי ענה לו, “לא המדריך, אני לא מקשיב כי אני גם ככה יודע הכל.” וכל הכיתה פרצה בצחוק.

“שקט!” גער בהם המדריך. “ילד, אם אתה חושב שאתה יודע הכול, למה שלא תרצה לנו בעצמך? אה? או שאתה חכם מדי בשביל זה?” חייך המדריך.

“אוקיי, בסדר, המדריך”, אמר לו נדי, והתחיל להרצות: “הדינוזאור הזה בן 53,485,174 שנים, בגובה 5.3424 מטרים בדיוק, שנכחד בדרום אמריקה, באזור שנקרא – ”

“טוב, טוב, חכמולוג, עכשיו תשתוק. יודע מה? אם אתה כזה חכם, למה שלא תלך מכאן? אתה רק מפריע”, ונדי התרחק, תוך כדי שהוא שומע את המדריך חושב, הוא בטוח המציא את כל זה על השניה. נדי התיישב על הספסל, ליד נער שישב, וקרא עיתון. פתאום הנער פנה אליו. “תגיד, איך אתה חושב שהדינוזאורים נראים באמת? אם הם נכחדו בכלל?”, ונדי, המופתע, ענה לו “מה זאת אומרת? הדינוזאורים כן נכחדו! יש פה שרידים שלהם! ככה הם נראים! אתה לא יכול להתווכח עם המדע! למען האמת זה לא מדע, זה זואולוגיה, אבל למי אכפת!”. ואז נדי קלט פתאום, שמהילד לא הגיעו שום מחשבות. “מה? למה אני לא שומע את המחשבות שלך?” פלט בטעות. הילד נראה מופתע. “סליחה, סתם קשקשתי” תירץ נדי.

“לא, רגע אתה באמת קורא מחשבות? לא, זה לא יכול להיות… העיניים שלו…” הרהר הילד המוזר.

“מה לא בסדר בעיניים שלי? אני יכול להגיד אותו הדבר על עיני הטורקיז שלך!” כעס נדי.

“לא, לא, פשוט… רגע, תגיד לי מה אני חושב עכשיו”.

נדי ניסה לקרוא לו המחשבות, ניסה לעצום עיניים, להתפלל חזק חזק שהוא יצליח… ואז הוא קלט שיש משהו, שנראה כמו ניצוץ, שלא היה אפשר לראות, ובכל זאת כן לראות אותו. נדי חשב בעקבות הניצוץ, עד שהגיע לאזור גועש של מחשבות, ונדי לא היה מצליח לעבור שם אילולי הניצוץ, שדחק ומשך את המחשבות הרחק משם, ופילס לו דרך אל מחשבה יחידה, שהייתה, “אין סיכוי שזה הוא… זה לא יכול להיות… איך…“.

נדי אמר, “אתה חושב שאני לא “הוא”, או מי שזה לא יהיה.

הילד הסתכל עליו בעיניים פעורות לרווחה. “אני מצטער” אמר. “אני חייב לעשות את זה”.

נדי הסתכל עליו. “מה אתה עומד לעשות לי?” שאל אותו, וניסה לברוח, אבל זה היה מאוחר מדי.

הילד מלמל כמה מילים, והעולם החשיך.