היהלום הכחול/אביה אלקיים
בעיר קטנה בצפון הארץ חיה לה ילדה שקוראים לה כרמל. כרמל בת 10, והיא לומדת בכיתה ה’ בבית ספר “אור”. לכרמל יש עיניים יפות בצבע ירוק, ושיער שחור קצר שמגיע לה לכתפיים. היא מאוד אוהבת ללבוש שמלות בצבע תכלת מקושטות בפרחים לבנים, ונעליים ירוקות שמזכירות את צבע עיניה. בכל יום בסיום הלימודים טוהר- החברה של כרמל כבר מגן איתמר, נפגשת איתה במגרש בית הספר ויחד הן משחקות כדורגל.
לכרמל יש אח גדול שקוראים לו דביר. הוא בן 15 והתחביב האהוב עליו הוא להציק לה! לפעמים הוא מגיע למגרש וחוטף להן את הכדור, הוא משחרר אותו בחזרה רק אחרי שהם מדגדגות אותו והוא נופל על הרצפה מרוב צחוק.
פעם אחת, הלכה כרמל לבית של טוהר. אמא של טוהר הציעה להן לקחת עוגיות חמאה חמות וטעימות שבדיוק יצאו מהתנור ולצאת לפיקניק ביער. שתיהן שמחו, לקחו איתן את העוגיות, בקבוק פטל ושתי כוסות, ויצאו מהבית כשהן אוחזות יד ביד.
כשהגיעו ליער מאחורי ביתה של טוהר, שמעו לפתע רעשים מבין השיחים! הן התקרבו לאט -לאט, הזיזו את ענפי השיחים וראו שיער בלונדיני קצר, עליו כיפה עם רקמה של מגן דוד, ושמעו צחוק מוכר… “דביר!!” הן קראו, “מה אתה עושה כאן?” שאלו בכעס. דביר קפץ מבין השיחים בבהלה והן צעקו “ידענו שזה אתה!”. הוא ענה בלחש “אני אגיד לכן למה באתי לכאן אם תבטיחו שלא תגלו לאף אחד”. הבנות ענו יחד פה אחד, “מבטיחות”. “בואו נדבר מאחורי עץ התפוחים הקרוב כדי שאף אחד לא ישמע”. דביר התחיל לספר: “אני רוצה למצוא את היהלום, היהלום הכחול, שמעתן עליו?”. “היהלום הכחול?” שאלה טוהר, “שמעתי עליו רק באגדות”, אמרה בשקט. “אז את בטח יודעת שהוא…”, “שהוא מה??” שאלה כרמל. “שהוא…” , “מה???” שאלה בכעס, “אני לא יודעת כלום על היהלום הכחול! תסביר כבר!”. “טוב, אני אספר לכן. הוא נוצץ, הוא בצורת מעוין עם קצוות קצת מעוגלים ויש עליו פסים בכל מיני גוונים של כחול. וחוץ מזה שהוא יפה הוא גם קסום!”. “קסום?” שאלה כרמל, “קסום?” שאלה גם טוהר, את זה לא שמעתי. “כן, בהחלט! יהלום קסום! כששמים אותו על מטה קסמים מיוחד שנמצא איתו בכל עת, אפשר לעשות איתו קסמים לא מהעולם הזה. אתן מצטרפות אליי לחיפושים?”. עוד לפני שהוא סיים את המשפט, הן לחשו ביחד “בטח!!” .
כל אותו אחר הצהריים, הם חיפשו יחד את היהלום, במחבואים ובבורות, מאחורי העצים ובין ענפי השיחים שהיו ביער, אבל לא מצאו שום דבר. “וואי, לא הצלחנו למצוא שום דבר” אמרה כרמל, וטוהר הוסיפה “כן, זה באמת מעצבן, לא מצאנו כלום, אתה בטוח שהיהלום קיים בכלל?”. דביר היה נחוש בדעתו, “כן! כן! אני אפילו קראתי בספר שמצאתי בבית של סבא! אני בטוח שהוא קיים!” .
“וואי, זה כל כך מבאס”, אמרה כרמל. הם התיישבו על הקרקע ונשענו על סלעים גדולים שניצבו מאחוריהם. דביר ניסה להתעודד ואמר “טוב, לפחות יש עוגיות טעימות שהבאתן”. הם אכלו מהן וחלקו ביניהם את הפטל.
לפתע, דביר הרגיש משהו בגב שלו, בהתחלה הוא חשב שזו אבן קטנה שמציקה לו. הוא הזיז את גבו וראו כולם את המתרחש ,הם ראו ידית חלודה וקטנה ,הן (הבנות ) אמרו לדביר “אנחנו לא מאמינות, אולי זה היהלום הכחול”!!! דביר ניסה לסובב את הידית, אך כלום לא קרה. הוא ניסה לפתוח בכל כוחו, משך ימינה ושמאלה, אבל לא הצליח. הבנות החליטו להצטרף למאמצים של דביר, הם משכו בכל הכח והצליחו לפתוח ארון שהיה חבוי בסלע !!!!!
כשדלת הארון נפתחה היה מעין רעש חורק ממש. דממה השתררה, הם ראו בארון דף קצת מלוכלך וקצת קרוע. דביר הוציא את הדף בהתרגשות ופתח במילים: “טוב ,אני מקריא את מה שכתוב בדף,”
“כרמל ודביר היקרים, אני רוצה להעביר אליכם את המפה הזאת, היא מובילה לאוצר מיוחד בעל כוחות מופלאים. האם שמעתם את שמו …? זהו “היהלום הכחול”. דביר עצר באמצע ההקראה ואמר “זאת המפה !!! זאת המפה !!! זאת המפה ל”יהלום הכחול”, יאללה בואו בנות נלך בעקבות המפה”.
המפה הובילה אותם דרך כל מיני משימות משונות ומוזרות עד שהגיעו ליעד. היעד היה הבית הישן של סבא שלהם (שנפטר) גם שם היה פתק. דביר קרא בהתרגשות רבה : “דביר וכרמל, הגעתם לבית הישן שלי. גרתי כאן כשהייתם קטנטנים. אני מניח שאם הגעתם לכאן, סימן שקראתם את הפתק שהחבאתי לכם ביער”. אני מבטיח שאם תחפשו פה היטב, תמצאו כאן את “היהלום הכחול”. ליד היהלום נצמד פתק ובו כתוב את כל הקסמים שאפשר לעשות עם היהלום. אחרי שעה בערך של חיפושים הם מצאו אותו , ביחד עם המטה .טוהר וכרמל הרימו את המטה עם היהלום ודביר אמר “אמרתי לכם שהיהלום הכחול קיים!”, טוהר השיבה “וואי! אתה באמת אלוף!”
אחרי ההרפתקאות של היום שעבר עליהם, הם חזרו הביתה יחד, עייפים ושמחים. שמצאו את היהלום הכחול, שקיבלו פתק עם “דרישת שלום” מסבא, והכי חשוב שהיו ביחד ולמדו להסתדר ולעזור אחד לשניה ואחת לשני.
הסוף
כתבה: אביה אלקיים, כיתה ג’, ביה”ס שבט סופר
