היי, קוראים לי נויה, אני בת 11 ואני בכיתה ה’ בבית ספר “אופקים”.
הסיפור מתחיל ביום שלישי אחד, באותו בוקר הגעתי לבית הספר כרגיל, התחלנו את הבוקר בשיעור אנגלית, ואז פתאום שמענו אזעקה. כל התלמידים רצו לממ”ד , וכולם פחדו נורא. ואז פתאום שמענו מישהי אומרת ברמקולים “תלמידים יקרים שלום, זאת הייתה אזעקת שווא, אני מצטערת על הדאגה, אתם מתבקשים לחזור לכיתות”. חזרנו לכיתות ולאחר מכן כל היום עבר מהר. בסוף היום, כשבאנו לצאת מהכיתה, פתאום לא מצאתי את הטלפון שלי בתיק. שאלתי את כל הילדים בבית הספר ואף אחד לא ראה את הטלפון שלי. חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו. ביקשתי מחברה להשתמש בטלפון שלה להתקשר להורים שלי כדי לשאול אותם מה לעשות. אמא אמרה לי שאחפש שוב את הטלפון ושאנסה להיזכר איפה היתי עם הטלפון בפעם האחרונה, כי זה לא הגיוני שהטלפון פשוט יעלם.
חיפשתי את הטלפון בכל מקום אפשרי, אבל לא מצאתי אותו בשום מקום. התחלתי ממש להילחץ, ופתאום ראיתי את חברתי אליאנה ושאלתי אותה: “אליאנה, כשהייתה בבוקר אזעקה, אני לא ראיתי אותך בממ”ד. את גנבת לי את הטלפון?”
אליאנה: “לא, אני הייתי איתך, זוכרת שחלק מהבנות שיחקו אקווה קווה?”
אני: “כן”.
אליאנה :”נו, אני הייתי איתם”.
אני: “אהה”.
ואז הלכתי הביתה וחשבתי כל הדרך הביתה מה אני אגיד להורים שלי.
אולי שנאבד לי הטלפון בבית ספר והבית ספר אשם? לא, אסור טלפון בבית ספר.
אולי שהטלפון נפל לשלולית? לא, עכשיו קיץ.
לא ידעתי מה לעשות.
ואז הגעתי הביתה, נכנסתי לבית, הנחתי את התיק בחדר והלכתי למטבח להכין ארוחת צהרים. פתחתי את המקרר ופתאום אני רואה במקרר את הטלפון שלי ואז אני נזכרת שבבוקר כשהכנתי ארוחת בוקר פתחתי את המקרר להוציא אוכל ואז כנראה הכנסתי את הטלפון למקרר .הרגשתי כל כך לא נעים שכעסתי על אליאנה, כי היא לא עשתה כלום, ואני האשמתי אותה שהיא גנבה לי את הטלפון. התקשרתי אליה כדי להתנצל.
אני: “היי אליאנה, סליחה שהאשמתי אותך שגנבת לי את הטלפון.”
אליאנה: “איפה הוא היה?”
אני: “מסתבר שבבוקר כשהכנתי ארוחת בוקר הכנסתי את הטלפון בטעות למקרר. איזה טעות מטופשת! סליחה שהאשמתי אותך.”
אליאנה: “איך יכולת לחשוב שאני אגנוב לך משהו? זה בחיים לא יקרה! אבל אני סולחת לך.”
אני: “תודה אליאנה, את חברה טובה, ואני מבטיחה שאני לא אאשים אותך יותר סתם”.
