הטיסה/ יפעה דמרי
“אה” נשמתי לרווחה במזל שלא איחרתי את הטיסה, אחרת זו הייתה סופה של הקריירה שלי בתור רופא.
הייתה סופה אז הטיסה שלי התעכבה, בדקתי עוד פעם את כרטיס הטיסה שלי,a-11.
התיישבתי ליד איש מעט מוזר. היה לו זקן ארוך, עיניים טובות, גלימה ארוכה וספר בידו.
כשרציתי לשים את הראש על החלון הקר שמעתי קול ששואל אותי “מה שמך?”
הסתובבתי ושאלתי “אתה מדבר אלי?”
כן בני. אמר האיש. למה האיש הזר הזה חושב שאני בנו? חשבתי בליבי, איש מוזר אבל לא היה לי נעים להגיד זו בקול, מכיוון שהוא נראה איש מכובד.
“שמי הוא דוקטור דייוויד, אחד המומחים הגדולים ביותר בתחום הרפואה.”
“ומה שמך” שאלתי.
“יוסף” אמר, ולא הרחיב יותר.
“יורשה לי לשאול מהיכן באת ולאן אתה הולך?” שאל יוסף.
” אני בא מאלג’יר לכמה שנות התמחות בארץ ישראל, או יותר נכון לומר להעביר את הידע הגדול שלי לישראלים.”
למה אני מרגיש שאני מכיר את יוסף הזה? כבר לא יכולתי להתאפק ושאלתי,
“למה אתה קורא לי בני אם אינני בנך? למה אתה מוכר לי? למה אתה טס לישראל? ומהיכן אתה בא? ביקרת פעם בישראל? ואתה רב או משהו כזה? כי אני שונא רבנים.”
יוסף חייך, לא היה לו אכפת ממטר השאלות, ואמר,
” אתה צודק אתה אינך בני ואני מתנצל אם זה לא נעים לך, אם אתה רוצה אפסיק לקרוא לך בני”
” זה לא אכפת לי” אמרתי.
” אולי אני מוכר לך כי גרתי פעם תקופה באלג’יר, אני הולך לישראל לביקור קצר כדי להתרשם מהאתרים ההיסטוריים וכדי לבקר את בני.”
הרמתי גבה.
” את בני היחיד והמיוחד” אמר וצחק.
“יורשה לי לשאול שאלה חצופה קצת?” אמר יוסף.
” ברור” עניתי.
“למה אתה שונא רבנים?” הוא שאל.
” יש לי סיפור לספר לך” עניתי “את סיפור הילדות שלי”
נשענתי לאחור במושבי ועצמתי עיניים, נשמתי עמוק והתחלתי את הסיפור.
“גרתי בעיירה קטנה באלג’יר שבמרוקו, היינו משפחה מאושרת. יום אחד ביקשה ממני אמי להביא סולם כדי לתלות תמונה על הקיר. הלכתי למחסן, וראיתי צרור מכתבים, שכחתי מהסולם והתעניינתי רק במכתבים. הסגנון היה שאלה תשובה, שאלה תשובה. רצתי והראיתי לאימי את צרור המכתבים, אמי אמרה שהיא לא יודעת כלום על המכתבים, אבל שהסתכלנו עליהם טוב יותר, שמנו לב שבכל המכתבים של השאלות היה כתוב מתחת את שמו של אבי ובכל המכתבים של התשובות היה רשום את השם משאש. אמי שאלה את אבי על המכתבים והוא ענה שהוא מתכתב עם רב שעוזר לו לחזור לדרך הישר. אחרי זה היו המון צעקות וההורים שלי נפרדו. משפחה מאושרת כבר לא הייתה לנו… כל האחים שלי הלכו עם אבי ורק אני נשארתי עם אמי.
“ככה התחיל הסיפור העצוב שלי” אמרתי ליוסף וראיתי דמעה אחת בעיניו.
“פתאום הגיע הרב משאש לעיירה שלנו.
החברים שלי עזבו אותי אחד אחד, רק אהרון החבר הכי טוב שלי נשאר וגם זה לא היה להרבה זמן.
מי שהיו חברים שלי בהתחלה הפכו לבריונים כלפיי.
כולם התחילו ללכת לבית כנסת, ולשמוע דיבורים של הרב הזה, הרב שהרס את חיי. לאחר כמה זמן אימי נפטרה ונשארתי לבד. ישנתי ברחוב…
בלילות היה מישהו ששם לי שמיכה והביא לי כמה מטבעות ששם לידי.
ביקרתי הרבה בבית העלמין ונשרתי מבית הספר. כל לילה אותו האיש המשיך לתת לי כסף מתחת לחתיכת צמר שהפכתי למעין כרית, מידי פעם הוא כתב לי פתק “בוקר טוב”. לאחר כמה זמן אותו האיש סיפר עלי לרשויות המקומיות ששלחו אותי למשפחת אימוץ. בזכות אותו האיש שסיפר עלי ודאג לי, אני כעת רופא בכיר ולא קבור ליד אימי. לאותו האיש אני חייב את חיי.” כל חיי חיפשתי את האיש אבל לא הצלחתי למצוא אותו… ראיתי את יוסף מתרגש מהסיפור שלי…
הטיסה נגמרה כל כך מהר. נפרדתי מיוסף בצורה מנומסת…
הגענו לשדה התעופה בישראל וראיתי קבלת פנים גדולה ויפה, אנשים שרו ורקדו והכל בשביל יוסף,
שאלתי מישהו בקהל “למה אתם שמחים כל כך”?
“זה כי רבי יוסף משאש הגיע לארץ” אמרו
הבנתי… אני חייב לו את חיי…שיעור גדול למדתי… לעולם לא אזלזל ככה בכבודם של רבנים.
